מצאתי אותו צעקתי לפתע
ידעתי שאין מישהו שישמע מלבד החיות הסובבות אותי.
ידעתי שאין מישהו שישמח איתי.
ידעתי שאין מישהו שאני יוכל לחלוק איתו את האושר והשמחה
ידעתי שאין מישהו בעולם הזה מלבד
שיכול להרגיש את העצב הכאב והסבל שאני חשה.
ידעתי שלמה שמצאתי אין כל משמעות אם אף אחד לא יראה אותו
לא ישמע אותו לא ירגיש אותו לא יטעם אותו
ידעתי תמיד אבל בכל זאת שכנעתי את עצמי.
אולי אם אני ימצא את זה הכל יהיה אחרת.
אני יהיה מוצפת אהבה שמחה שלום .
אבל כלום.
קולי הדהד ביער
ורשרוש נשמע מבין העצים
זאת הייתה ילדה קטנה
חצי עירומה
קפאתי במקומי.
תפסתי אותה ויכולתי לראות שהיא הותקפה
שריטות היו בכל גופה
ודם היה מרוח בצידי חולצתה.
היא התקרה אליי צולעת.
כרעה על ברכיה וקראה לי אימא.
לא הבנתי מה קרה לה.
אבל די אהבתי את השם אימא.
לי אין אימא היא מתה כשהייתי בת 5.
ואבא שלי מת מצער אחרי שנתיים כשהייתי בת 7
לא היו לי אחים ואחיות, לא דוד או דודה , לא סבתא ולא סבא.
הייתי פשוט לבד.
הילדה הביטה בי וחבקה את רגלי .
הרמתי אותה בעדינות וליטפתי את שערה.
אמרתי לה אל תפחדי אימא פה
אימא לידך.
לא יודעת למה אמרתי את זה.
הרי היא זרה לי.
אבל בדרך מוזרה הרגשתי שאני מכירה אותה כבר המון שנים.
היתה בינינו כימיה.
היא ספרה לי איך היא הגיעה ליער.
ואני סיפרתי לה
סיפרתי לה על השריפה בכפר בו התגוררתי.
סיפרתי ל על החיילים שהרגו כל דבר שזז.
סיפרתי לה על הבריחה שלי.
סיפרתי לה הכל.
והיא בכלל לא הקשיבה לי.
היא פשוט נרדמה .
ראיתי שהיא נרדמה אל בכל זאת המשכתי לספר.
לא סיפרתי את זה לה.
לא היה לי גם למי לספר.
המילים פשוט יצאו מפי.
אולי סיפרתי את זה לי.
כדי לפרוק כל מה שיש לי על הלב.
או שאולי פשוט קיוויתי שמישהו יקשיב.