תמיד ידעתי שהיה בזה משהו מוזר. אותו בוקר לפני שנים שבו
התעוררתי עם שמחה אווילית אחרי חלום נפלא והרגשתי שהעולם בידי.
באותו גיל כולנו מרגישים כמו אלוהים וחצי, כל תנועה של היקום
מחושבת בה בשנייה כדי להתאים לזרימה שלנו. כל עין נעוצה
בציפייה בכל זיק חיוך שעולה לנו על הפנים ומעלה עמו את השמש
מחשכת הליל כשהוא מאיר בגאון על ההרים והעמקים ונושא את שמנו
וגאוותנו למרחוק. אהבתי את הבקרים ההם, שעת הזריחה, חוף הים
שקט, כל מה שנשמע הוא אותו רחש ענוג של שקט בסיומן של השיחות
הפילוסופיות של סוף הלילה. בני אדם רצוצים, נטולי אותה אנרגיה
שעמה יצאנו חדורי קרב מבתינו בערב שלפני, כשבנפשנו ההחלטה
לכבוש הלילה את העולם, ללא שום תוכנית קרב, ללא טיפת מחשבה על
צעדינו הראשונים באותו עולם לילה קסום של העיר. ואז היתה השמש
עולה. מאחורי הבניינים הרחוקים במזרח כבר הבליח אותו אור יקר
שכווה את עינינו. יד אחת משוככת על המצח ויד שניה תרה בעקשות
במרחבי הכיסים השונים אחר משקפי השמש, הישועה בצורת מוטות ברזל
ופלסטיק שאך זה עתה עומדת היא למלא אחר יעודה האמיתי - הגנה על
הצעירים הערפדיים. תוך דקות מספר היה מלווה את האור הנפלא חום
רך. הרוחות הקרות מהים כאילו נדחקו ממקומן על ידי אריג המשי
החם ששלחה השמש להביא את הבוקר אל פיסת החוף השוממה שלנו. כמעט
בארוטיות היינו מתמסרים לאוויר החם ומנמנמים לנו אל תוך היום
החדש. באותם ימים ידעתי לחלום. לא היה לי ידע של חכמי עולם. לא
היה לי אותו ארמון מפואר של נסיונות מרים שמתנוסס לו היום
בנפשי. לא היה לי צל צלו של מושג לגבי מעשיי בעוד חמש דקות.
אבל בערה בי הרוח. הזרימה המטורפת שסחפה אותי מרגע לרגע ותמיד
הנחיתה אותי ברכות, בלי דאגה ביום שאחר כך. פשוט חשתי בכל אטום
בגוף שלי שהכל יהיה בסדר, והכל יהיה שלי. |