זה התחיל לפני כמה חודשים בתור מין בליטה על החזה, מעל הלב. לא
היה לי מושג מה זה היה, וגם לא היה לי איכפת כל כך. סתם משהו
קטן שקצת הציק לי לפעמים.
אבל הבליטה גדלה, ובשלב מסוים אני זוכר שהתחלתי להתייחס אליו
כאל גוש. התעסקתי אתו יותר, כל היום רק דחפתי את היד לחולצה,
כדי למשש את הגוש. הוא כל הזמן שינה את הצורה שלו, כל הזמן זז,
התפתח, גדל, ממש כאילו שהוא היה יצור חי. הוא רדף את מחשבותיי,
מה זה שעבר עלי? הייתי צריך ללכת לרופא? להתייעץ עם אימא? עוד
המון שאלות עלו לי, שאלות שאין להן תשובה אף פעם כשמבולבלים.
התמקדתי יותר ויותר בדבר הזה שהתמקם לי על הלב. התרחקתי
מהחברים, הפסקתי להשקיע בעצמי, הפסקתי לאכול. כל היום רק עליו
חשבתי.
בוקר אחד קמתי וידעתי מה היה לי על החזה - זה היה סרטן. איך לא
ראיתי את זה קודם? אומנם הוא היה סרטן קטן, אבל הוא גדל מהר.
כל היום רק נשארתי בבית בלי חולצה מול המראה, וניסיתי להבין
איך יכולתי שלא לראות שהיה לי סרטן על הלב מהרגע הראשון.
ליטפתי, אותו, שיחקתי אתו, צחקתי אתו. בשלב מסוים ובצורה הכי
טבעית גם התחלתי לדבר אתו. סיפרתי לו על הרגשות שלי כלפיו,
שאני מרגיש שהוא חלק מאוד חשוב מהחיים שלי, ושהוא תמיד יהיה.
סיפרתי לו איך שכל חיי חיכיתי לו בלי לדעת אפילו למה חיכיתי.
כשלבסוף הוא ענה לי זה לא בא אלי כהפתעה. ידעתי כל הזמן שהרגע
יגיע, אבל מה הוא אמר לי כשלבסוף הוא דיבר? הוא לא אמר כמה
שהוא שמח להיות אצלי על הלב. הוא לא אמר לי מה הוא מרגיש לגבי
הקשר שלנו. הוא לא סיפר לי על כל הדברים שעברו עליו בחייו עד
שנפגשנו. כשהסרטן שלי דיבר, הוא דיבר בקולו של ההגיון הצרוף,
במופרד מכל רגש, הוא אמר לי כמה שהקשר שלנו לא בריא בשבילי,
שאני מזניח את החברים שלי ומתנהג אליהם לא יפה, הוא הזכיר לי
שכבר שבוע שלם שלא אכלתי, וכתיאור סיום (כמו שסרטנים תמיד
אומרים) הוא אמר לי שהכל בגללו ושיהיה לי יותר טוב בלעדיו.
בכיתי. אמרתי לו שאני אוהב אותו, שאני לא יכול לתאר את החיים
שלי בלי שהוא בתוכם, אבל הוא רק ענה שחייתי חיים יפים לפני
שהוא הופיע. במשך ימים שלמים התווכחנו, מנסים לשכנע אחד את
השני בצדקת עמדתו. לאט אבל בנחישות, הסרטן שלי הרס את כל
הטיעונים שלי בסכין ההגיון החדה.
זה היה חייב להיות ככה, כי הרי אני רק נחלשתי כל הזמן, בזמן
שהסרטן שלי רק גדל והתחזק עם כל רגע שחלף. ניסיתי לחשוב מה
לעשות הלאה, אבל הסרטן לא נתן לי רגע של מחשבה צלולה. העובדה
שתוקפם של הטיעונים שלי נחלש לא עזרה לי לחשוב בבהירות יתרה.
השתמשתי יותר ויותר בטענה של חולשה רגעית כדי לנסות ולסדר את
מחשבותיי בקשר לעתיד, אך ללא הועיל, מחשבותיי סרבו להתבהר.
כמו קרן שמש מבין העננים, ההחלטה התגבשה בלבי. כרעתי בהכנעה
בפני הסרטן, הכרתי בצדקתו, והסכמתי שעלינו להיפרד.
לקחתי סכין חדה מהמטבח, וחתכתי פתח בחזי, כך שהסרטן יכול היה
ללכת. נראה היה שפתאום הוא חשב שלהישאר לא יהיה רעיון רע כל
כך, אבל החור כבר היה פתוח, וכפי שהזכרתי לו שוב, זה היה
הרעיון שלו לאורך כל הדרך, מה שהוא רצה כל הזמן.
הסרטן שלי יצא מתוך חזי ויכולתי לראות אותו בבהירות בפעם
הראשונה בבהירות. הוא נראה שונה לגמרי ממה שחשבתי.
תפסתי אותו באחת מרגליו והכנסתי אותו לתוך המים שרתחו בסיר.
אותו הערב הזמנתי כמה חברים לארוחה. אכלנו סרטן. הייתי רעב
מאוד.
אף אחד מחבריי לא שאל ולא העיר במשך הערב כולו על החור המדמם
בלבי, ואני לא נידבתי הסברים.