פעם גם שעתיים גנובות
היו מספיקות,
כלום לא הווה עילה
לביטול פגישה,
גם שהייתה קצרה
הייתה משביעה,
הלב המה מציפייה
לקראתה,
כאילו הייתה
מהות ההוויה.
בחלוף הזמן גבר התיאבון
או שמא השגרה זקפה ראש פתאם?
ליותר שעות, ליותר גיוונים דרש הרצון -
"לא עוד משגל וזהו" טען בהגיון,
"לא עוד דופק על השעון
אלא, גם סרט, מסעדה וכל הלילה לישון,
כמו איש ואישה באהבה מכובדת
ולא כמו גנב ושותפתו באהבה נסתרת".
הגוף התרגל, הנפש השתוקקה
ליותר והרבה, כמו בכל התמכרות מוכרה
ואז איתרע המזל והציב קשיים
מהסוג שמלכתחילה את הצדדים כלל לא הרשים,
כי אז היו רק מתאהבים מתלהבים
והרי כיום הם כבר אוהבים ותיקים
שאולי כבר אין להם צורך להרשים
ואפשר קצת להיכנע לקשיים.
והנה, זוג האוהבים שבראשית הסתפק
בשעתיים גנובות טעונות ביצרים של אש,
עתה מתפנקים ואומרים:" לא משתלם להיפגש
אם רק... 14 שעות לנו יש".
האם הכמיהה כאן גוועה
או רף הרצונות גבה? -
זו השאלה!
שסדרי העדיפויות השתנו - זו התשובה!
האם אהבה ספונטנית ומטורפת עוד אפשרית
או שמא שינתה פאזה לאהבה שכלתנית?
21/03/01 © |
