תמיד, מאז שאני מכיר את עצמי בתור אדם בוגר -
רציתי לכתוב סיפור. סיפור כזה, שיגידו. אבל שיגידו - "טוב".
ואולי גם "לא רגיל". כן, זה אפיון מצוין, "לא רגיל", זה דפנטלי
בשבילי. ולמרות האמונתי העיוורת באימרה האמריקאית העוסקת בקשר
הישיר שבין הימצאות הרצון למציאת הדרך, מה לעשות, לא... לא יצא
לי. או שלא היה לי זמן, או כוח, לא יודע. אבל משום מה, תמיד
כשחשבתי על זה - ראיתי את השורות הראשונות של היצירה שלי. לא
ממש ראיתי מה כתוב בדיוק, אבל ידעתי שמסופר על כך שאני נכנס
למעלית באמצע היום ומוצא שם נערה אתיופית שמנמנה מדממת. זה
נשמע לי חזק וקולע, הבעיה היחידה היא שאין לי מושג איך להמשיך
את הסיפור. מה, אני קורה למשטרה? מקיא? מנסה להנשים אותה? ואז
מאשימים אותי ברצח על רקע גזעני? הרי אני רוסי, והיא פעם קראה
לי "סוקה"? חרא של סיפור, קפקאי כזה. כמובן שאפשר להפוך אותו
לתסריט הוליוודי, משהו בסגנון של אני נשפט ואז בגלל חוסר ראיות
משחררים אותי ומסתבר שאני באמת הרוצח. יש, יש פוטנציאל, במיוחד
בארץ, עם הנטיה המפגרת שלנו לדחוף מילים אפוקליפטיות לשמות של
סרטים. "מעלית המוות", לדוגמה. בנזונה של טריילר.
אבל ברצינות, מה כבר אפשר לכתוב? המון כיוונים יש כאן,
במציאות של ישראל 2001. למשל, שוב בכיון הפלילי, חייו של פקד
משטרה מושחת עד העצם. הוא נחשף, כמובן, בעזרת עדותה של המנקה
התאילנדית. תמיד יש את אופציית הקצין היצא לאזרחות ועובר משבר
אישיות בגיל צעיר עקב מחסור מוחלט באנשים הסרים למרותו. אמא
שלו לא נחשבת. אגב, זה אחלה רעיון להסריט. באמת. עם אקי אבני
בתפקיד ראשי. יש לו ניסיון של שנים בדמות הצבר הקרבי, כזה
שגורם לאבא של החברה שלכם להוציא "פששששש..." ארוך ומלא משמעות
אמביבלנטית.
כל החרא הזה נשמע לי משופשף מדי. אני לא יכול לכתוב משהו
שדומה למשהו אחר. אותו המחסום היה לי גם בכיתה י', כשרציתי
לכתוב שיר. אז גיליתי שב-40 השנה האחרונות כבר השתמשו בכל
צירופי האקורדים היפים. ואז גם הפסקתי לשמוע את "משינה". זה
היה משבר לא קטן, שהחריף כשהבנתי שאני לא הכי מוכשר בסביבה.
היה לי אז חבר, שאחיו הקטן, בן ה-12, היה גיטריסט פשוט תותח,
וגם היחידי  שהכרתי שאהב את "אקסטרים". המניאק הקטן היה בפור
של 4-5 שנים עליי, וכבר ידע לנגן סולואים. זה הוציא לי את כל
האויר. התבאסתי נורא במשך יומיים והחלטתי שצריך לעשות משהו
מגניב עם עצמי. אז באחת ההפסקות ניגשתי לכל ה"מגנובים" של
התיכון שישבו מאחורי הבניין של השכבה וביקשתי שחטה. ואללה,
נובלס  ב-2.90, כמעט מתתי שם מרוב שנחנקתי. כמובן שצחקו עליי
הרבה-הרבה-הרבה זמן. כל כך  הרבה, שהחלטתי שאין מצב שאני לא
אדע לעשן, והתחלתי להתאמן בבית, במרפסת. כבר שנתיים שאני מנסה
באופן פאסיבי  להפסיק עם החרא הזה של הסיגריות.
ולמה, תשאלו אותי מובאת כאן האנקדוטה הזו? על מנת להמחיש,
כמובן, שאם כבר גילית שאתה כמו כולם, לא צריך לנסות לקפוץ מעל
הראש בניסיון להוכיח את ההיפך, כי אתה עלול להתקע בתקרת
המציאות, וזה בדרך כלל כואב. וההוכחה לכך חבויה בשורות האלה
שקראתם.



אגב. האח הגיטריסט הוציא דיסק. כישלון נפלא.