"תשמע," אומר לי ליונאל אילונג בעיניים שחורות, בורקות, ובחיוך
שופע כל טוב, "איזה סיפור משוגע." הוא מגיח לגרונו את כוסית
הג'וני ווקר כאילו שהייתה כוסית תה ויסוצקי ואומר, "אתה מכיר
את ולאדימיר הרוסי?" ומבלי לחכות לתשובה ממשיך, "אני ראיתי
אותו בפעם הראשונה כשנשפכנו מהמשאיות בבסיס האימונים של גבעתי,
לפני בערך חמש שנים. עוד לפני שהסתדרנו בשלשות הגיח פתאום משום
מקום המ"כ הזה, שקראנו לו 'צפרדע', כי היה לו קול צרוד ומקרקר,
ואמר לנו שהוא אישית ידאג לקרוע לנו את התחת, משום, תשים לב
טוב, שבדיוק אתמול, בדיוק בשעה הזו שאנו נשפכנו אל ביצת
האימונים הזו של גבעתי, ממש באותו הרגע, פלט טירון מושתן אחד
כדור וחורר חור גדול מהסנטר ועד לקרקפת של המ"כ שלו, שהיה החבר
הכי טוב של הצפרדע. ועוד לפני שאנו בכלל מעכלים את
האינפורמציה, אומר ולאדימיר הרוסי בקול עמוק ושליו, 'בצבא
הראסי זה לא היה קארה'."
ליונאל משתתק, מחפש בעיני איזשהו זיק של חיוך, הבנה, אני לא
יודע מה, מאבד את הסבלנות ואומר, "מה אני אגיד לך, הסתכלתי
ימינה ושמאלה לראות מי אמר את זה, והנה משמאלי עומד לו הרוסי
הזה, ממש ענק, דוב סיבירי, חתיכת גבר, איזה מטר תשעים וחמש,
ידיים, כל אחת עמוד חשמל, ראש בלונדיני, עיניים עמוקות כחולות,
פרצוף זאב, פשוט גבר שבגברים, יפהפה. עומד לו שם במין שלווה
עולמית כזו, פני פוקר.
'בצבא הראסי זה לא היה קארה,' ואני התחלתי לצחוק כמו משוגע.
אתה הרי מכיר אותי, מראים לי אצבע ואני מתפוצץ מצחוק, מה לעשות
החיים נראים לי פשוט מצחיקים, ותוך שאני צוחק ומוחה את הדמעות
מהעיניים, כל המחלקה התחילה לצחוק, חוץ מהולאדימיר הזה, שחוזר
ואומר בלי להזיז אפילו חצי שריר בפרצוף שלו, בטון השקט והעמוק
שלו: 'בצבא הראסי גם זה לא היה קארה.' מה אני אגיד לך, נפלנו
על הבוץ מרוב צחוק.
ואז ניגש הצפרדע אלי ואמר לי במין קול כזה, מתכתי, עצור ומלא
מתח, כמו של צפרדע אלקטרונית, 'קום, אידיוט.' וכשהתרוממתי קירב
הצפרדע את פרצופו עד שכמעט נגע אפו באפי ועיניי התחילו לפזול,
דבר שכמעט גרם לי להתפוצץ שוב מהיסטריה של צחוק, ואמר לי בקול
צרוד ומאיים 'מה שמך, חייל?'
'ליונאל אילונג'
'אי - לונג? תכף אני אראה לך מה זה אי, ל - יו - נאל'. הוא תפס
אותי באוזן, משך בחוזקה, ואני צרחתי 'אייי'.
'מהיכן אתה בא עם שם כזה, ל- יו- נאל?'
'מאירלנד'.
'אירלנד, יופי. קח את הקיטבג הזה שלך, אי- רלאנד, שים אותו על
הכתפיים ותתחיל לרוץ מכאן, בתוך הבוץ, אירלנד. עלה בריצה על
המקפצה, שנקראת 'חמור', כי חמור הוא מי שקופץ ממנה ישר לתוך
השלולית, וקפוץ.'
אני מתחיל לרוץ, בץ, בץ, בץ, מבוצץ ביצוצים בתוך הבוץ, עולה
בריצה על שלבי המקפצה והופך על המקום לחמור. איך שאני נוחת
לתוך השלולית והמים המרופשים נכנסים לי לתוך הנעלים, שוב אני
פורץ בצחוק. אבל לא הצפרדע, הוא לא צוחק, הוא נשאר יבש וכועס.
'עוד פעם' הוא מקרקר. ואני עוד פעם, טרח לתוך המים. 'חמור
חמורותיים,' הוא אומר בקול הצרוד שלו, 'עוד פעם'. וכשאני מתחיל
לעשות את הסיבוב בשלישית, תופס אותי לפתע ולאדימיר הדוב, מניף
אותי ואת הקיטבג שלי מעל ראשו, רץ במהירות כאילו הייתי נוצה,
מדלג על שלבי החמור בקלילות מדהימה, קופץ ומתעופף ונוחת הרחק
מעבר לשלולית."
"רגע, רגע," אני אומר, "אל תיסחף. אני רוצה שתדייק בפרטים. מה
פירוש הניף אותי? איפה הוא תפס אותך? כמה שקלת? ואיפה היה
הקיטבג שלך?"
"הוא תפס אותי ביד אחת בחגורת המכנסיים מעל לבטן ובשנייה
בחולצה מעל לחזה והניף אותי כמו שמניפים משקולות בתחרות להרמת
משקלות; אתה יודע שאני לא גדול במיוחד, מטר שישים ושש עם עקבים
גבוהים, ואם גם היום אני נחשב לרזה, אתה יכול לתאר לך מה היה
המשקל שלי אז."
"אהה," אני אומר, "ואיפה היה הקיטבג? החזקת אותו כל הזמן על
הכתפיים שלך?"
"כן." אומר ליונאל ומעביר את אצבעות כף ידו בשערו השחור, הסבוך
והמסולסל. אני סבור שליונאל זה ימות בדיוק עם אותו מספר של
שערות ועם אותה תסרוקת. מאז שאני מכיר אותו, מספר התושבים על
הקרקפת שלו לא השתנה אפילו בשערה אחת, מה שאי אפשר להגיד על
המצב העגום של הגולגולת שלי.
שוב מגיח ליונאל לתוך גרונו כוסית ג'וני ווקר, מעלה על פרצופו
השחום והמבודח חיוך רחב, תוקע מבט חד וחומד בשדיים היפים של
המלצרית, שחולפת ליד השולחן שלנו, וממשיך לספר.
"אני רוצה שתבין שולאדימיר הרוסי הוא אדם מיוחד במינו, עוד לא
נתקלתי בחיים שלי באחד כזה. אחרי שהוא תקע אותי בחזרה במקום
שלי בשורת החיילים, חזר גם  ולאדימיר למקומו, מבלי שיתנשף,
מבלי שימחה אגל זעה ממצחו, במין שלווה עולמית שכזו. שלווה שלא
ניתנת לערעור. הצפרדע שלח בו מבט קצר ובוחן ולא הוציא מפיו
אפילו צל צלו של קרקור.                    
לולאדימיר הייתה בעיה, היה קשה לו לקום בבוקר. כשכבר סוף סוף
פקח את העיניים, היה שוכב שם על הגב וסתם בוהה בתקרה של האוהל
ההודי. כל בוקר היה הצפרדע נכנס בסערה לאוהל, הופך את המיטה
יחד עם  ולאדימיר, ישר לתוך הבוץ, ומקרקר בארסיות, 'בצבא
הראסי, זה מה שהיה קארה'.
אני לעומתו, קם בבוקר וכבר מתחיל לקשקש, לזוז ולהזיז דברים,
במין התפוצצות של מרץ. 'ליונאל,' אומר ולאדימיר בעיניים
מזוגגות ובקול עמוק ומונוטוני, 'תפסיק לתראצץ. אתה עשה לי כאב
באזניים.'
הענק הזה לא הספיק אף פעם לנקות את הרובה לפני המסדר. עד שיום
אחד נמאס הדבר לצפרדע. 'שמע רוסיה,' הוא אמר לולאדימיר, 'נמאס
לי ממך, רוסיה. אתה לא ראוי להחזיק ברובה. בשבילך מתאים בול
עץ.' הוא מצא קורת עץ שקועה בבוץ, שלף אותה, ונתן אותה
לולאדימיר. 'זה הרובה שלך'. בלי לומר מילה, לקח ולאדימיר את
הקורה וטרח, במכה אחת, שבר אותה לשתיים על הברך שלו, זרק את
שני הקרשים מעבר למאהל, וכיתף את הרובה שלו."
"מדהים," אני אומר בהערכה וממשיך לחקור כדרכי, "מה בדיוק הייתה
תגובת הצפרדע?"
"כלום.  ולאדימיר שבר את הקרש הזה כאילו היה גפרור." אומר
ליונאל בחיוך רחב, "מה בעצם יכלה צפרדע לעשות לדוב סיבירי? שום
דבר." ושוב הוא מעביר את אצבעותיו בשער ראשו הסמיך. תנועה די
מעצבנת, אני מוכרח לומר. מה יש לאצבעות שלו לעשות בסבך הזה שעל
הראש?
"איזה טיפוס!"
"כן, ולאדימיר היה טיפוס. בהפסקות שק"ם כל הבנות התקהלו סביבו,
מצחקקות, מענטזות, מנסות למשוך את תשומת לבו, אבל הוא אדיש,
בקושי מוציא מילה מהפה, בקושי איזה רבע חיוך חטוף, ועיניו
הכחולות יבשות, מדבר. חוסר אכפתיות שכזו, משהו מטורף. אני
לעומתו, לא יכולתי להסיר מבט מהן, מכל החמדה המטרפת הזו,
החמוקיים האלה שמקיפים אותי מכל עבר כגלי ג'אקוזי חמימים, הן
פשוט שיגעו לי את השכל. את הידיים הייתי דוחף לכיסים, מהפחד
שאלו יקבלו לפתע רצון עצמי בלתי נשלט."
"אני יודע על מה שאתה מדבר," מיהרתי לומר, "שמעתי על תרגיל
האדישות הזה מזמן. ככל שגדלה האדישות שלך, כך גדלה המשיכה שלהן
אליך".
"אני לא בטוח שזה היה תרגיל," אומר ליונאל מהורהר, ובפעם
הראשונה אני שם לב שעיניו אינן צוחקות.
"בתום שלושה חודשי אימונים, או משהו כזה, יצאנו להליכה מואצת
במשך כל הלילה. לפני שיצאנו, ניגשה אלי פתאום הפקידה הפלוגתית,
שכחתי את שמה, רונית או פזית, לא חשוב, חתיכה לא נורמאלית,
ואומרת לי, "תשמע ליונאל, תשמור על  ולאדימיר." אני כמעט פורץ
בצחוק וכמעט עומד להגיד לה שמי שצריך שמירה, פיקוח, זה לא הוא
אלא דווקא אני, אבל המבט המודאג שלה עוצר בעדי, ולכן אני מהנהן
בראשי לאות שיהיה בסדר ושלא צריך לדאוג.
כל הלילה הלכנו בקצב מטורף. אם אתה חושב שאני יודע איפה
שהיינו, לאן הלכנו, יש לך טעות גדולה. כל מה שעניין אותי היה
לשמור על המרחק מהגב של ולאדימיר, לא לפתוח רווחים. החשכה
הייתה גדולה, כך שאם פתחת רווח גדול, הלכת לאיבוד. ולאדימיר
נשא על כתפו נוסף לרובה גם את מכונת הירייה, את המאג, ואני
סחבתי את שרשרות הכדורים. לפתע וולאדימיר נעצר. מה קרה? כל
המחלקה נעצרה. מתברר שהמפקדים פשוט נעלמו. כל המסע הם היו
איתנו, ולפתע פתאום הם אינם.
נמצאנו בתוך מטע גדול של עצי זית, מסתודדים ומתלחשים במטרה
להבין מה קורה. ועוד לפני שאנו מצליחים להבין דבר, נשמעות
צרחות אימים מכל הכיוונים "איטבח אל יהוד, איטבח אל יהוד"
וצרורות של יריות מכל עבר. שמע, מה אני אגיד לך, את המהומה
שהלכה שם, פשוט אי אפשר לתאר. חיילים התחילו להתרוצץ כמו
ג'וקים על פח לוהט, ימינה, שמאלה, לכל הכיוונים. היריות באו
מכל הכיוונים. חלק מהחיילים נפל על האדמה והתחיל לירות לתוך
החשכה; חלק תפס עמדות מאחרי העצים, מנסה לחדור במבט דרך החשכה,
ויורה. אני נפלתי על האדמה, ומיד הכנסתי כדור לבית הבליעה של
הרובה וכוונתי אותו, כפי שהסתבר, אל עבר העץ שלפני; אני מוריד
את הרובה בטרוף, מניחו לצידי, ממהר לפרוש את שרשרות הכדורים,
וצורח במלוא הגרון ' ולאדימיר, איפה אתה? תביא את המאג.'
'מה אתה צאעק?' עונה  ולאדימיר בקולו השקט והאדיש, 'הנה, אני
יאשב פה לידך'. ואמנם, ממש לצידי, אני מבחין בדמותו של
ולאדימיר. יושב בנחת על האדמה, גבו נשען אל עץ זית, כשהוא
מחביא בכף ידו הגדולה סיגריה.  
'ולאדימיר, אני צורח, 'מה אתה עושה, עכשיו אתה מעשן לי
סיגריה?'
'לא לצאעק. הנה המאג, תכניס שרשרת, אל תירה ואל תשכח לנצאר.'
'לאן לכוון?' אני שואל.
'לא חשוב. עאד מעט נדע. פה כולם משוגעים.'
הסיגריה מבליחה בכף ידו ומאירה באור רפאים את חלקו התחתון של
פרצופו היפה. השלווה שלו משקיטה אותי ואני מסיר את האצבע
מההדק.
בינתיים חזרו והופיעו המפקדים. כמו שנעלמו, כך שבו ויצאו
מהחשכה, ומיד פתחו בצעקות, 'חיילים דה-מיקולו, איזה זבל,
תינוקות מחריינים בחיתולים, מפגרים... ' הצפרדע העמיד אותנו
בשורה ונשא קינה, נאום עצוב על האכזבה הגדולה שלו מאתנו. 'מה
קרה, חתיכות חרא? מה? שתי שניות אתם לבד ותראו מה שקורה. שתי
שניות עזבנו אתכם ואתם, חארות עלובים, כמעט והורגים אחד את
השני. מה יהיה בקרב ממש?' ובדיוק אז פלט אחד מאיתנו כדור
מהרובה שלו שחלף קרוב מאד, כך מסתבר, לפרצוף של הצפרדע. מה אני
אגיד לך, בחיים שלי לא ראיתי אחד שצורח ומשתולל כמו הצפרדע.
'לא התגייסתי לצבא כדי שמפגר מושתן אחד כמוכם יהרוג אותי.' הוא
כל כך צעק, צרח, וצווח עד שנפל על האדמה ואכל בוץ. קם והמשיך
לקלל ולגדף כשמפיו נתזים פרורי בוץ שנדבקו לפרצופים של החיילים
הנדהמים שלפניו. ואז, בדיוק אז, באמצע ההיסטריה, אומר ולאדימיר
בקולו השקט והעמוק, 'בצבא הראסי זה לא היה קארה'. מה אני אגיד
לך? איך שהוא אמר את זה ואני  נקרעתי מרוב מצחוק, פשוט אני לא
יכול להחזיק את זה, ואיתי כל המחלקה, מתפוצצים מצחוק, היסטריים
לגמרי, בלי שום שליטה."
ליונאל מתחיל לצחוק ואני יחד איתו, כי הצחוק של ליונאל מלא
עליצות ויופי של קשת בענן.
"הי ליונאל," אני אומר לו, "הרגע חבר, מספיק. תגיד לי, מה
הייתה תגובתו של הצפרדע? מה הוא בדיוק עשה?"
"מה הוא עשה? הוא משך לי באוזן עד שצרחתי אייי." אומר ליונאל
ושוב הוא צוחק לו.
"כעבור שבוע בערך מאז היריות במטע הזיתים," המשיך ליונאל לספר,
"קבלתי טלפון מהחברה שלי, סנדרה, שהודיעה לי חד משמעית שהיא
קבלה חופשה שנתית, ואני, בלי לחשוב פעמים, כי היה משהו אחר
שחשב במקומי, התפלחתי מהמחנה לשישי שבת. כשחזרתי ביום ראשון
העמידו אותי למשפט וחטפתי שלושים יום בכלא ארבע. אחרי
שהשתחררתי מהכלא לא חזרתי למחלקה שלי, הם ירדו לנגב לאימון
אוגדתי ואני נשארתי אצל הרס"ר עד שיחליטו מה לעשות איתי.
יותר לא ראיתי ולא שמעתי על ולאדימיר, עד שלפני שבוע, קראתי
בעיתון, במודעה קטנה, שהמשפחה וידידיו של המנוח ולאדימיר פופוב
מתכנסים בשעה אחת אחרי הצהרים בבית העלמין שבחולון לגילוי
המצבה, שלושים למותו. ואז נזכרתי ששם המשפחה של ולאדימיר הרוסי
היה פופוב.
כשהגעתי לבית הקברות נגמרו ההספדים והאנשים עמדו להתפזר. על
המצבה הייתה חרוטה התמונה של  ולאדימיר. הכרתי אותו מיד, את
הפרצוף המחוטב והיפה שלו, וכל תקופת הטירונות חזרה אלי, כאילו
נפרדתי מולאדימיר רק אתמול.
'אני חבר של ולאדימיר,' אמרתי לעומדים מסביב למצבה, 'עוד
מתקופת הטירונות בצבא אני חבר שלו. אהבתי את האיש, את שלוותו
האיתנה והבריאה ששכנה בגוף ההרקולס שלו. אבל יותר מכל - לשלווה
זו אני חייב את חיי. באחד הימים של הטירונות למדנו להסתער על
עמדה בראש גבעה. תרגיל באש חיה. כתה אחת, כיתה א', הייתה יורה
אש על העמדה כדי לשתק אותה ולאפשר לכיתה ב' להתקדם לעברה. כתה
זו לאחר ריצה מהירה הייתה משתטחת האדמה ופותחת באש על העמדה
כדי לאפשר לכיתה א' להתקדם אליה וכך הלאה, עד שהיינו מגיעים
קרוב לעמדה, זורקים רימונים וכובשים אותה.
אחת הטעויות השכיחות שעושים בתרגיל זה היא שהכיתה המסתערת
נכנסת לקו האש של הכיתה היורה, וזה בדיוק מה שקרה לנו אז
בטירונות. באותו הרגע שעמדתי לקום ולהסתער לכיוון העמדה, הוריד
אותי ולאדימיר לאדמה בתנועת יד אחת, שנייה לפני שצרורות של
כדורים חלפו מעל ראשנו. אני לא יודע איך הוא תפס שאנו נמצאים
בקו האש; בתוך כל המהומה הזאת, היריות והצעקות, השלווה הסטואית
שלו, היא שהצילה את החיים שלי. לאחר מכן, במין ישוב דעת מושלם,
מבלי לקום מהאדמה, הוא סובב את ראשו לצד וצעק בקולו העמוק,
'המפקד, אנחנו בקו האש. צריך להזיז את כיתה א' הצידה.'
כשסיימתי לדבר ניגשה אלי אישה צעירה, נאה, שלא פסקה מלמחוט את
אפה ומלנגב את הדמעות מעיניה ואמרה לי, 'תודה מקרב לב על
הזיכרון היפה שלך על ולאדימיר.'
' תנחומי על מות בעלך...'
'הוא לא היה בעלי,' אמרה, 'הוא האח שלי.'
'סליחה.' השבתי, 'אני מצטער על הטעות. ממה הוא נפטר, אם אפשר
לשאול?'
'ולאדימיר התאבד.'
'ולאדימיר התאבד?! אני לא מאמין, זה כל כך לא מתאים לו. למה
שהוא יעשה דבר כזה, אני לא מבין.'
'כן,' היא נאנחה, 'כולם מתרשמים כך. השלווה הזו שלו, היופי
שלו, והגוף הבנוי לתלפיות.' היא בלעה דמעה והתנשמה בכבדות,
ואני ציינתי לעצמי שבניגוד לולאדימיר העברית שלה שוטפת וללא
מבטא רוסי. שוב מחטה את חוטמה והמשיכה לדבר. 'נו, אבל האמת היא
שולאדימיר היה נכנס ויוצא מבתי חולים לחולי נפש. מתחילת גיל
ההתבגרות התפתחה אצלו מין אדישות לסובב אותו, אפתיה שצמחה
לדכדוך ולעיתים לדיכאון קשה שהתפרץ בניסיונות של התאבדות. דבר
נורא, לא תוכל לתאר לעצמך את מה שעברנו.' שוב נאנחה מעומק הלב.
'מין גלים עכורים כאלה שמדי פעם נרגעו לזמן קצר של תקווה.
ברוסיה ניסינו להתגבר על כך בעזרת תרופות, כמובן, ובעיקר בעזרת
ספורט, להעסיק אותו, את הבחור הגדול והחזק הזה, כל הזמן במאמץ
פיזי קשה וסוחט. ולאדימיר היה מרים משקולות, היה לו כישרון
אדיר, אבל בלי התמדה. הוא לא יכול היה להתמיד בשום דבר, גם לא
בהנפת משקולות החיים. בסוף החלטנו לעלות לישראל. קיווינו
שהשרות בצבא שלנו, של ישראל, הצבא שעליו הוא דיבר בהתלהבות,
בהערצה ובגאווה, יעזור לו להתגבר על הדיכאון, אבל זה לא הלך.
עוד לפני תום הטירונות הוא השתחרר מהצבא, עבר לחיים האזרחיים,
המשיך קצת בספורט, ולפני חודש מחצה אותו מעמסת חייו."
"מדהים," אמרתי ומיד המשכתי לחקור, "תגיד לי ליונאל, איך הוא
בדיוק התאבד?"
אבל השאלה הזו חלפה מעל לראשו של האירי העליז ונותרה ללא מענה.
עיניו הבורקות החליפו חיוכים חשאיים ושובבים עם עיניה של
המלצרית היפה.