תאוות החיים לי מוכרה
והיא מכולן הגדולה-
חובקת היא בתוכה
את כל התורה.
לא זאת שניתנה בסיני
אלא זאת שלי, בעצמותיי.
זאת התאווה אשר מנחה
כל מעשה בשבילי דרכה,
זאת התאווה לעשות הכל
למעט מה שגורם ליפול-
שם הגבול היחידי שאציב
לתשוקת החיים שניתנה לזמן נתון
כפיקדון לזמן קצוב.
תאוות אחרות גם אכיר
אך כולן בנות לזאת של החיים.
את תאוות הבשרים כאן נחשוף-
אם זהו בשרה הענוג
של אישה יפה
לא אעמוד לעולם בפני פיתויה
כי לבי עם הפיתוי
ולא נגדו - אומר בגלוי!
אך אם מדובר בבשר שבצלחת
שם הייתי מציב גבולות ביחד
כדי שתיוותר היא עם גופה הענוג
ותוכל להעריץ את גופי עד תום.
תאוות הבצע היא בת רעה
בחברה חולה ודפוקה
שזאת אמת המידה שלה להצלחה
אך למעשה משחיתה כל חלקה טובה.
בתאווה שכזו רבים המקרים
שכל התאוות האחרות שובקות חיים,
אצל המכורים לזהב ולכסף
עד כלות הנשמה והרגש.
תאוות השלטון גם היא גרועה
ברצות אדם לכפות דעה
ולא באמצעות שכנוע
אלא בכוח, עריצות וגסות הרוח.
תמיד ימצא אותו עריץ
את מי שאותו יריץ
אך שבידיו כבר השלטון
כלל שכח את ההמון,
ונשאר עם השררה
עד קרות המהפכה.
אז נפוליאון של אתמול
הופך לכלום של היום.
ויש תאווה אחת של אם ובתה
וזוהי תאוות האהבה.
תאווה של חיים ובשרים
לה כולם סוגדים
אך רק המעטים
אותה מממשים.
זו התאווה לה אני מייחל
והלוואי הייתה מנת חלקי כל העת.
זוהי התאווה המטריפה ללא מייצרין
מוחות כל התאוותניים האחרים
ללא הבדלי דת ,גזע ומין.
זוהי התאווה שאסורה לפעמים
אך בד"כ ע"י אלה שלא ידעוה-
וחוסר הידיעה מפחיד- זה כלל ידוע.
ואני שואל את עצמי בקול
איזו מן התאוות
באה לבקר אותי במלותיה
ביום האתמול שפיתתה בנפלאותיה,
קרצה ללבי והשאירה הכל פתוח
כשהשעון הצביע על שחר בטוח?
אם יש בה כדי להעשיר תאוותי
הרי מצאה שותף ראוי לתאוותיה היא,
ואותו אובדן עליו דיברה
יהיה מבחינת ירידה לצורך עלייה!!!
27/01/02 © |
