אני בחיים לא ישכח את היום ההוא
עמדתי מולו והבטתי בו כאילו היה איזה חפץ מהחלל
עיניו נצצו וניכר היה כי זלגו דמעות מעיניו
רגליו המדממות החלו להכחיל.
ניתן היה לראות שהם במצב קשה.
הוא היה צריך לראות רופא.
דמעות התחילו לזלוג מעיני.
דמעה אחרי דמעה.
אפי החל להאדים.
ולא יכולתי עוד לראות את סבלו.
עזבתי את החדר בטריקה.
ידעתי שאני צריכה לשחרר אותו.
לקחתי סכין מטבח.
חזרתי לחדר בהליכה שקטה.
את הדלת השארתי פתוחה כדי שהוא יוכל לברוח.
החלתי חותכת את החבל העבה שכבל את רגליו וידיו.
הרגשתי בחילה.
מעולם לא חטפתי מישהו בטח שלא החזקתי אותו שבוי
כבול למיטה כשרגליו פצועות וצריכות טיפול רופא
רק תחתון על היה על גופו בלילות הקרים
רועד היה הוא מקור.
ואז הוא בא הוא לבש רק שחור
כאילו ידע מה יקרה.
בידו הייתה סכין מטבח גדולה פי לפחות 5 משלי
הוא הסתכל עליי והסתכל עליו וידע מה קורה
הוא ידע שאני משחררת אותו
מתוך הכיס הוא שלף רובה טען אותו וירה שלוש כדורים
אחת משמאלו אחד מימינו ואחד בין הרגלים..
בעיניים אדומות הוא אמר:
"האדם חי כדי להתקיים לא כדי למות"
הוא טען את הרובה לכדור אחד
והוסיף: אבל על כול דבר משלמים בחיים
כיון את הרובה לראשו וירה כדור אחד בין העיניים
נפל על הרצפה ופניו החווירו
ידעתי שהוא מת הזמנתי אמבלונס בשביל החטוף
ואמבולנס נוסף בשביל המת
הייתי המומה מכל החוויה  ולא ידעתי מה לעשות
רצתי הכי מהר שרצתי בחיים שלי
וחשבתי לי בדרך אולי אני יהרוג את עצמי...
זה יגמול אותי מהכאב הייסורים והזכרונות ואז נזכרתי במה שהוא
אמר:
"אדם חי כדי להתקיים לא כדי למות"