ענייה הנוצצות לא ישובו לנצנץ...
ליבה הדואב לא ישוב לפעום...
וכל חלקיו לא ישובו להתחבר.
כמו כדור שנורה אל ליבה
לא ישוב לפעום...
התקווה, החלומות, הרגשות, הלכו
כמו מתה
ועיניה לא ישובו לנצנץ...
כאשר הייתה ילדה קטנה, נהגה לחלום, על נער, שיאהב אותה ויחלום
אותה,
שיהיה איתה, בעת כאב, ובשעת הצורך, הוא איתה.
היא חלמה שתעזור לאנשים.. להיות איתם כדי שיחייכו, עולם ומלואו
חבוי בתוכה.
אך היא אינה יכולה לראות זאת.
ואנשים לא רואים... לא רוצים לראות, כאב כה עצום בליבה, והיא
עדיין נערה...
"זה יעבור לה" הם אומרים "היא רק נערה..." אך כאשר היא מסתכלת
על העולם,
אינה רואה עוד את העולם הנפלא, הציפורים שכל בוקר מצייצות
בשמחה, תינוקות נולדים
ובכל רגע אושר נוצר, הפרחים פורחים בתהליך קסום של החיים, על
העץ חרוטים שמות של אוהבים
ואהבה באוויר, מקווה שתתאהב...
יושבת מתחת לעץ, וכותבת, וכותבת, וכותבת... מקווה... חולמת...
היא אינה כזאת...
משהו קרה, משהו עצום שבשבילה נורא...
חלמה על דברים, אך כעת פוחדת, הפסנתר מנגן, הקול לא נשמע
והחיים ממשיכים...
אך האם באמת?
תוהה היא עם כל אשר חשבה שעולמה הוא, אכן נכון, האם באמת מישהו
מכיר אותה?
האם האנשים רעים כל כך?
איך בעצם לא קרה לה כלום...
איך ליבה נשבר ממראות וצלילים, איך החיים...