הראש מתרוקן ממחשבות,
הן כולן מתנקזות למקום זה או אחר,
זה כבר לא ממש משנה.
אחרי הניצוץ הקטן,
תגיע הלהבה האחרונה,
ואני יודע שזה יקרה,
ואני יודע שכשזה יקרה,
הכל יגמר.
ואני מנסה לשנות,
שזה לא יגמר אותו דבר,
לא שוב, ונדמה כאילו הלולאה הזו
נמצאת שם לנצח, ונדמה כאילו היא
לא תסתיים לעולם.
ואני מנסה לברוח,
אבל איך אני יכול לברוח אם אין לי רגליים?
ובין כה אין לי לאן...
אז אני צועק, אבל איך מישהו ישמע אותי,
כשלאף אחד אין אוזניים?
ובמילא הם לא היו מקשיבים.
אז אני צופה בלהבה, מרקדת סביבי,
אני בוהה באש המרצדת,
בעוד היא משתקפת בעיניי.
ריח מוכר ממלא את אפי,
ריח משכר, כמעט כמו סם,
ריח אלוהי, ריח של שלמות,
הריח של המלאך שלי, מלאכית למען האמת,
והנה היא שם באש, עם כנפיים לבנות כשלג,
ארוכות ויפות, עם שיער גולש, זוהר פיות ומבט ומבין.
היא מושיטה את ידה אלי, היא, בעלת המראה המושלם הזה,
קוראת לי לחבור אליה, קוראת לי לעזוב את העולם
חסר הרגש הזה, ולהצטרף אליה, אל השקט שבתוך הלהבה,
אל העולם הקסום, האוהב, שנמצא מאחוריה.
אני מתקרב אל האש, ומושיט אליה את ידי,
והיא אוחזת בי במגע רך ומלטף, ואנו צועדים אל עולמנו,
אט אט אנו מתרחקים באופק הבוער,
ונעלמים בתוך הלהבה.