בחיי שלא רציתי לגרום לך לבכות, הוא אמר. היינו במיטה, אחרי
קצת פעילות ספורטיבית עניפה, כשהוא שוכב מעליי, מחבק את גופי
הרועד מבכי אילם, מנשק את פני הרטובות מדמעות וזיעה ומדבר אלי
ברכות. כמה אני אוהבת אותו. זה כל מה שהצלחתי לחשוב ברגע ההוא.
אבל זה לא יכול להיות שאני אוהבת אותו, גערתי בעצמי. הוא לא
החבר שלי. הוא רק ה'לשעבר' המנוצל שלי. ובכל זאת, הרגשות היו
שם. מציקים וטורדים אותי.

סבבתי את החדר במבטי. הדירה הייתה קטנה, אך מעוצבת להפליא. על
רצפת חדר השינה, שהיה החדר היחיד בדירה, הונח שטיח ורוד וחמים,
והמיטה הזוגית עליה שכבנו הייתה מסודרת למשעי לפני שנשכבנו
עליה. הוא אהב את הדירה הזו, קטנה ככל שהיתה, והיה גאה בה. גם
ברכב המיושן שלו, שבקושי נסע, דגם מלפני 8 שנים, אותו מימן
ותיקן בכוחות עצמו, היה גאה, אני נזכרת.

ואז אני מביטה בו. הוא לא יפה, אבל הוא מושך. והוא מצחיק אותי
כמו שאף אחד אחר לא הצחיק אותי לפניו או אחריו. הוא היה מלא
בהומור, אך גם בחכמה, ואם לא ידע כללי, שהיה עמוס בו לעייפה,
היה מלא גם בחכמת חיים. הוא היה מציע ביטויים שנונים כפתרונות
לכל בעיותיי. לעתים זה אפילו עצבן.

עכשיו הוא שכב מעלי, הזיעה זולגת לאורך צדי פניו, כשהוא מחבק
אותי ומלטף אותי בעדינות. אני אוהבת אותך,אמרתי לו. הוא הביט
בי, ואמר רק 'אני יודע' בקול מבין ומשתתף. זה לא הפתיע אותו
במיוחד, חשבתי. ובכן, כנראה שבנוסף לכל, איני יכולה להסתיר דבר
מפניו. לא שרציתי, או שהיה דבר שהסתרתי ממנו, אחרי הכל, כן
הודיתי באהבתי אליו.

עכשיו הוא נישק אותי בעדינות, ליטף אותי, ונשאר כך, נשען
בעדינות עליי, לוחץ את גופו המהמם אלי, גורם לי גלי צמרמורות
של תשוקה בכל גופי. ליטפתי את ראשו ופניו ולחשתי אל אזנו 'אני
אוהבת אותך באמת, יקירי'. הוא הסב את עיניו והביט אל תוך עיני.
ואז ניעור ניצוץ שובב בעיניו והא שאל, בקול משועשע, 'את מוכנה
להתחיל לחדש לי, מותק?' צחקתי, ודמעות העצב התחלפו בדמעות
הצחוק.

כשנרגעתי, הוא נשכב לידי, שוכב על צידו ומביט בי. 'באמת שאיני
כה יפה', לחשתי לו. לא שמישהו ישן בקירבתנו, אלא שלחש נראה
כדרך הטובה ביותר לתקשר לאחר מה שעברנו יחד כרגע. הוא צחקק
ואמר, כשהוא מלטף את גופי, כי הוא עודנו מאוהב בי וכי ברצונו
שנחזור להיות זוג לכל דבר.

מזה חששתי. ידעתי מה אני מרגישה כלפיו, אך זכרתי גם את הפעם
האחרונה בה היינו יחד, כמה רבנו, אמנם בלא צעקות, אך ריב הוא
ריב בכל מקרה. על כן נישקתי אותו באהבה, ושאלתי אותו אם הוא
חושב שהפעם יהיה יותר טוב. 'מובן שיהיה', הוא אמר בפלא. 'יהיה
הרבה יותר טוב משום שאני מתכוון....' וכאן התחיל לגמגם ולאבד
את דרכו. אז חזרנו להיות זוג.

מה הלאה?!