אשה אחת, שכבר נפטרה, שאלה אותי: "למה כל הילדים נולדים יפים
וחכמים, וגדלים מהם מבוגרים מכוערים וטפשים?". עניתי לה,
שאנחנו אשמים, אנחנו הורסים את מה שיש בהם באופן טבעי. לכן
החלטתי לחנך את הבת שלי, באופן כזה, שלא יהרוס לה את התכונות
שאיתם היא נולדה באופן טבעי: היא יודעת בדיוק מה היא רוצה,
ויודעת איך להשיג את זה. שתי תכונות שאפילו אצל מבוגרים, לא
תמיד מצויות.

החלטתי רק להציב גבולות איפה שצריך, ומעבר לזה, לתת לה לזרום.
לסקרנות שבה, לשמחת החיים. הרי בסופו של דבר, היא תגדל להיות
"לא קונוונציונאלית", בדרכה שלה. ומה באמת זה משנה "מה יגידו".
הרי אני, מאד התרגשתי מ"מה יגידו": "מתי תתחתני?", "מתי יהיו
לך ילדים?", עד שהבנתי שזה לא ממש משנה, תמיד "יגידו".

לדורות הבאים אחרי, אני מעבירה אושר, להנות מכל יום, ולמצות
אותו.
וזה באופן תמציתי הרעיון של "חינוך בחיוך", וגם זאת עבודה בכלל
לא קלה.