היא הייתה עוברת לעולם משלה. בו הכל דמיון, תוצר ואשליה.
היא ניסתה להבין מה נכון באמת, איך הכל כל כך מוזר לה אבל
באותה עת כל כך נורמלי.
היא שנאה את הנורמל, שנאה את עצמה.
הרגישה כל כך כמו כולם, בדיוק כשהיא ניסתה להיות שונה.
היא אהבה לברוח מהכל, מכולם.
רצתה לצרוח, לרוץ, לדלג, ככה. סתם.
היא לא הצליחה לקבל את עצמה.היא רצתה.
היא שיקרה לעצמה, לאני האמיתי שלה.
היא הייתה חיה בבועה של יסורים מול אושר.
היא החליטה ללכת, לא לנסות, להתעלם מכל, לברוח. רחוק.
היא מצאה את ה"כיף" האידיאלי לבריחה.
היא כבר לא קיימת. היא נשארה לעולמים עצובה. |