18/06/03
יש שם חדר גדול, אני מרגישה.
אני מרגישה שיש בחדר ההוא המון מקום. כמעט לכולם.
נכנסתי בחשש לחדר הזה, משתדלת לא להרגיז את בעלת הבית. נכנסתי
בשקט, צועדת על קצות בהונותי מנסה לא לדרוך ולמעוך דברים יקרים
מידי.
הכל דפק לי באוזניים, רעש איום הציף פתאום את החלל החדר נע
כברעידת אדמה טורכית. ראיתי סביבי עוד המון קירות, חדרים
ודלתות.
ארונות נעולים עמדו במסתוריות אפלולית בפינה. משתדלים להישאר
זקופים למרות העומס על המדפים. רציתי כ"כ להציץ לתוך אותם
ארונות... הם היו נעולים. נעולים לחלוטין. מכה מפה בעיטה משם-
אפס.
המנעולים האלו נאמנים לתפקידם.
הי'ה שם חדר אחד קטן שמשך את תשומת ליבי.
פתחתי בזהירות את הדלת מנסה להיכנס פנימה אך, החדר היה מלא עד
אפס מקום.
המון געגועים הצטופפו שם ולא נתנו לי לחדור פנימה.
כשראיתי אותם כאבתי כ"כ.
כל אחד נשען, נסמך על השני. הם התחבקו ועיניהם היו עצובות
עצובות.
הם לא בכו...
הם הביטו בי בתוגה, לא מעוניינים שאציץ עליהם.
סגרתי את הדלת.
האולם הגדול היה ריק כמעט לחלוטין. הי'ה בו מקום להמון המון
אהבה ולבבות עם עיניים שואלות הציצו אלי מכל מקום.
פתאום בא למולי גוש ענק. הוא התגלגל מהר וחבט בי בעצמה.
התכווצתי בכאב.
מזווית עיני הבחנתי בגעגוע אחד שפתח את הדלת והציץ החוצה למשמע
הרעש. הוא ביקש מהגוש המפחיד להיכנס פנימה.
לב עצוב אחד שהשתלשל מהתקרה מלמל ספק לעצמו ספק לחביריו: הגברת
שוב עצובה. שוב מתגעגעת.
הרגשתי לא בנוח שאוזני קלטו את שהוא לחש לעצמו. הרגשתי שפלשתי
בלי רשות וברחתי מהחדר כל עוד נפשי בי.
עד הטיול הזה, לא ידעתי כמה רגשות מכיל הלב שלי... |
