[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאו נורה
/
להשכרה דירה (פרק 33)

שש בבוקר, והיום שבת, והחתול המיוחם מעיר אותי ביללות עמוקות.

הוא מריח - או שומע את שתי החתולות למטה בחצר, וההורמונים
עולים לו לראש.
והנה מגיע כנראה עוד חתול שמיילל למטה, והחתול שלי בטוח
שמי-יודע איזו חגיגה הוא מפסיד שם. הוא קופץ אל החלון, ומשם אל
המיטה שלי, ושוב אל החלון, ואני רואה אותו זומם בדריכות והנאה
על החתולה הג'ינג'ית הרובצת לה בטח על יד העץ כמו לביאה
מפוטמת.

אני מביטה בהבעת הפנים שלו שהשתנתה לגמרי. והוא מתחיל שוב
ליילל. זה לא המייאו הרגיל והנעים שלו: זה קול לגמרי שונה, שבא
כאילו מעמוק-עמוק בבטן. ואני נזכרת פתאום במה שסיפר לי הסמנכ"ל
לגבי הקול האחר שלו בעסקים... שמעתי אותו אתמול היטב בטלפון.

והחתול שוב קופץ אלי למיטה, ושוב אל החלון, ופתאום הוא תופס
ריצת אמוק אל כיוון המטבח, כמו כדי לתפוס מקום תצפית טוב יותר
מחלון אחר, והנה הוא שוב מגיע בריצה, ושוב קופץ אל המיטה,
ובזינוק אחד הוא שוב על אדן החלון, והוא מסתכל אלי ועל החתולה
שלמטה ושוב מייאו, ושוב פונה אליי, והזנב שלו מזדקר למעלה והוא
מנסה לדחוף רגל אל בין השלבים של התריס, ושוב מייאו עמוק כאילו
רצה להסביר לי מה אני מפסידה כשאני לא ניגשת לראות גם.

אני מנסה להביט בין השלבים למטה, ומכוונת אותם בזווית שגם
החתול יוכל לראות טוב יותר את הלביאה המחרמנת אותו. הוא אכן
נרגע פתאום, ואפילו מלקק את השפתיים. אבל שני חתולים שכבר
מסתובבים סביבה מעלים את הפיוז לחתול שלי שאמא לא נותנת לו
לרדת - הוא שוב מתחיל לבכות לי - ולרגע אני אפילו חושבת איזו
רעה אני: למה שלא ייהנה המסכן.

וכך, בלי שהתכוונתי, אני מוצאת עצמי מסתכלת על עוד חלון ממול,
גם שם מציצה מישהי החוצה; ובמרפסת המטבח בבית שעל יד, מישהי
חרוצה כבר תולה כביסה; ובקומה השלישית קצת שמאלה משם, אני רואה
שעוד מישהו מביט בעד השלבים - אולי גם לו יש חתול שמיילל - וכל
אחד משוכנע שהוא היחידי שמציץ בחלון, ורק הוא רואה את העולם
ואיש אינו רואה שהוא מציץ.

והחתול שלי שוב קופץ אל החלון, ואני שוב פותחת לו את השלבים
כדי שיראה טוב יותר את החתולים למטה, ושוכחת לרגע את מה שלמדתי
רק לפני דקה, שאי אפשר לדעת מי וכמה מציצים בשעה כזו בבוקר,
וכשאני מנסה ליישר לרגע את הוילון שנתפס בתמונה שעל יד החלון,
אני שומעת קול מלאכותי נמוך - כמו טקסט שמישהו קורא - של גבר
השואל: "סליחה, זה החתול שלך שמיילל למטה?"

ואני תופסת פתאום שאני רק בתחתונים, כי רק התעוררתי ורק יצאתי
מהמיטה, ואני מתקפלת בבת אחת בחזרה למיטה וטורקת במכה את כל
השלבים, ומקללת את החתול שפיתה אותי להתקרב
עירומה אל החלון, וחושבת לעצמי איזה סוטים האנשים של שבת
בבוקר, ואיזה סוטים אנחנו, שתולים לעצמנו וילונות - אך משתמשים
בהם ליופי במקום להסתיר.

ואני הולכת להכין לעצמי קפה, והקול הגברי הנמוך הזה רודף אחריי
כמו הד, ואני די-חושדת שמישהו זר ראה אותי כך, ועוד כשאני
מרימה את הידיים כדי לשחרר את הוילון.

ותיארתי לעצמי מייד גם מי הוא השכן הזה, שגר מעלי, ויכול להציץ
מאותו חלק של הדירה הפונה בניצב לחלון חדר השינה שלי.

זה אותו שכן חדש, שהגיע לפני חודשיים, ושאני עוד הסכמתי לעזור
לו, כשהטכנאים של הכבלים, ביקשו לבדוק אצלי את החיבורים, כי
בגלל חיבור רופף או קצר שאצלי, כך הם אמרו, נדפקה אצלו ואצל
שכנים אחרים הקליטה הנקייה של ערוץ 2.

ועוד אני כועסת על עצמי - הקומקום עוד לא רתח - והטלפון מצלצל.
שש וחצי בבוקר. מי זה יכול להיות?

"זה אני, השכן", שוב הקול המלאכותי הזה. "אני נכנס אלייך". וזה
לקח פחות משנייה - עוד לא הספקתי לענות - וכבר דפיקה בדלת.
ואני עוד בתחתונים ולא תופסת מה קורה כאן, מה הטירוף שמתרחש
פתאום, והחתול תופס ריצה אל מתחת למיטה, ואני לובשת מהר את
הגופייה, נכנסת לג'ינס, ושואלת מאחורי הדלת "מה אתה רוצה?" -
ושנייה נוספת של שקט, והוא עונה לי באותו קול: "אותך!".
ואני ניגשת להציץ בעד החור הקטן של העינית בדלת לראות מיהו
המטורף הזה - והלב כבר דופק לי כהוגן - ואני מדליקה מבפנים את
האור של חדר המדרגות, ורואה ולא מאמינה, ויודעת, יודעת, יודעת,
איך לא נזהרתי מראש - שזה יכול להיות רק הוא.

"יא נוכל!" אני צועקת לו, ופותחת לו הדלת.

"לא נוכל ולא בטיח" הוא אומר לי. "בסך הכל השכן החדש שלך".

ה ט י י ס.

ונהייה לי רע כשהבנתי פתאום מי באמת היו הטכנאים של הכבלים.
וחשבתי שאני מתעלפת כשהבנתי שכל מילה שנאמרה כאן בבית הגיעה
לדירה שלמעלה אל "השכן החדש". ופחדתי לשאול אם רק התקין לי
האזנה או גם מצלמות זעירות - - - - - והדם ירד לי מהפנים.
וחשבתי שבא לי להרוג אותו.
והכל התבלבל לי פתאום... וניסיתי לחשוב מהר מה הוא כבר שמע...
ומה כבר ראה - - - ומה כבר אמרתי... ולמי... אלוהים! - - ואיך
לא עלה בדעתי שהוא ישכור את הדירה שעמדה להשכרה בדיוק מעלי, כי
כמה זה מתאים לו... והכל! הכל! הכל הוא ידע... ושמע...
אלוהים!

והידיים רעדו לי, והקפה נשפך, והעיתונים על הריצפה, והחתול
התחיל ליילל שוב, ופתאום עושה לי הטייס שוב את הקול המלאכותי
של ה"שכן" שעשה לי לפני חצי שעה... ואני לא יודעת אם לצחוק או
לבכות... או להעיף אותו מכאן - או מה.

ועכשיו אני יושבת המומה בכורסה, תופסת את הראש בידיים, והוא
בכורסה "שלו" ממול.
והוא אמר לי: "תרגעי, נורה, תרגעי".
ואמרתי לו שהוא חלאה.
והוא אמר לי שלא.
ואמרתי לו שהוא חרא של בנאדם.
והוא אמר לי שלא.
והוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
ואמרתי לו שלא.
והוא אמר לי "תרגעי, נורה, תרגעי".
ואמרתי לו שלא.
וקמתי מהכורסה, וזרקתי את עצמי בוכה למיטה. וכולי רועדת.
והוא שוב אומר לי "תרגעי, נורה, תרגעי, זה אני!"
ואני אומרת לו שלא.
והוא אומר לי: "נורה... נורה, זה אני!"
ואני אומרת לו שלא.
והוא אומר לי: "נורה, את אוהבת אותי".

ואני אומרת לו ש-כן.


נורה.


17.10.98 שבת.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיכלי, התעלת על
עצמך עם הערבי
השרמנטי

מבקר הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/01 10:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאו נורה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה