דממה שררה בבית, מסדרון ארוך מתפתל, מתפצל בין שדה ירוק עד, אך
כרגע, כרגע חשוך.
התקווה היחידה שנותרה לו הייתה תלוייה על כתף, כתף בקר פשוטה,
הוא לא יכול היה לעצור את הבכי.
באותה שעה היא כבר הייתה שם, מחכה.
כאשר דרכם הצטלבו היא לא חשבה פעמיים, העץ התפחם בבת אחת.
הלפיד התנגד אך לבסוף ציית. כך הוא שכב שם מחוסר הכרה בשלולית
של דמעות ומרור.
כשהוא קם, ישב לידו נווד, נווד פשוט, הוא לבש חולצה, מכנסיים,
כפפות מוזהבות עשויות מלאכת יד, וככל הנוודים על ראשו גדל מיום
ליום פטיש. הפטיש היה בן שלושה חודשים והנוצות כבר החלו לבצבץ,
כן, פטיש בריא ככל הנראה.
הנווד רחרח את האיש מכף רגל ועד ראש, משהו נראה לו לא בסדר,
הוא הניח על הארץ תפוח אדום ונעלם.
כאשר התעורר האיש בשנית, הנווד לא היה שם.
הוא התיישב וסידר את עצמו מחדש, הוא סבל והיא ידעה את זה, גם
היא סבלה מרחוק.
הנווד? הוא תמיד היה שם, מתבונן מהצד ומניח לפטיש לגדול.