ואחרי יממה של שקט תקשורתי, כשאין לי שום מושג מה קרה ומה נגמר
ביניהם, שוב טלפון. לא להיבהל: הפעם זה לא מהקאמרי.

עכשיו זה הסמנכ"ל שאומר לי בקול קצת שונה מתמיד: "נורה, בכוונה
לא צילצלתי. רציתי לשבת עם עצמי בשקט".
"נו, וישבת?" אני שואלת אותו.
"על נהרות בבל ישבתי גם בכיתי", הוא עונה לי, "ואל תטעי: על
נערות אמרתי", ומדגיש את ה'עין' באופן גרוני. "על נערות".
ובנחישות מיוחדת לא אופיינית לו, הוא מודיע לי שהחליט להיעלם
לי עד להודעה חדשה.
נזכרתי שפעם הוא הסביר לי עד כמה הסגנון שלו שונה כשהוא
בעסקים. "בעבודה אני אדם אחר", היה אומר לי, "שם יש לי שפה
אחרת". לא בדיוק הבנתי אז את הפוזה הזו, אך עכשיו היה נדמה לי
שהבנתי מצויין. פשוט לא יאומן: זה לא הוא שהיכרתי. זה איש אחר.
טון אחר לגמרי.

"אין לי ראש למלחמות", הוא אומר לי בטלפון, "באמת עצרתי לרגע
על יד קיוסק, כאילו כדי לרדת לקנות סיגריות, והטייס הזה באמת
עצר גם, ואז..."
"נו, נו מה קרה?" אני שואלת.
"ואז גם הוא ירד כאילו במקרה לאותו קיוסק, וכאילו במקרה נעמד
על ידי, ואז ראיתי אותו בפעם הראשונה מקרוב, והוא הביט עלי. לא
דיברנו מילה. כל אחד מאיתנו פנה רק אל האיש מהקיוסק, ואז בדיוק
הגיע איזה טנדר גדול שהחל לצפור כי המכוניות של שנינו הפריעו
לתנועה, ומאחורי הטנדר התחילו לצפור המכוניות האחרות, ואי אפשר
היה להתעכב שם אפילו לא רגע אחד."

"נו, מה נגמר?" אני שואלת.

והוא ממשיך לספר לי בקולו השונה, כאילו היה מדווח לי מתוך
פרוטוקול: "חזרתי למכונית והתחלתי לנסוע, וגם הוא - למכונית
שלו. פניתי ימינה לבן-יהודה, והחלטתי סופית לשים לעניין הזה
סוף. עצרתי שוב על יד קיוסק אחר, והנה אני רואה שהוא שוב עוצר
אחריי".

"ו..?"

"שוב הגענו שנינו עד הדוכן של העיתונים בקיוסק. אני לקחתי
ידיעות. הוא לקח מעריב. כל אחד מאיתנו הוציא מטבע לשלם,
וכשקיבלנו את העודף - נשארנו שנינו לעמוד שם. זה נשמע לך אולי
כמו סיפור מסובך - אבל קחי בחשבון שזה לקח שניות. הכל היה
עניין של שניות".

"נו כבר, מה קרה?" אני מאיצה בו, "תגיע לעיקר!"

"ואז המוכר שואל: "עוד משהו?" - ואני אומר לו: "לא, תודה",
והטייס אומר לו:
''כן. תן לי שתי חפיסות של שוקולד טוב", והוא מצביע על החפיסות
שהתכוון. ואומר לו: "אחד חלב - ואחד מריר". וכשהוא מקבל אותן
ליד ומשלם גם עבורן, הוא אומר לי פתאום: "שמע בחור: השוקולד עם
חלב - הוא עבורה. אני מניח שתרצה לפגוש אותה כדי להיפרד. אז
הנה לך מתנת פרידה קטנה בשבילה. והשוקולד המריר - בשבילך,
ממני."

ואני שומעת ומנסה לדמיין את מה שקרה שם ו..אוי כמה שזה אופייני
לו, לטייס, כמה אופייני: "ונסעתם?" אני שואלת.

"רגע. זה עוד לא הכל", מספר לי הסמנכ"ל, "ואז הוא אומר לי:
"כמובן, כמובן שמותר לך להיפגש איתה ולמסור לה את השוקולד רק
במקום אחד בלבד: בכל בית קפה שתבחר. אבל לא אצלה בבית ולא בשום
מקום אחר. ואל תנסה להתחכם. מישהו תמיד נמצא אחריך".

"ככה הוא אמר? במילים האלה?" די נבהלתי.

"כן. ככה הוא אמר, וגם הוסיף באנגלית: SEE YOU. שחס וחלילה לא
אשכח שמישהו עוקב אחריי. וגם אמר: רצוי שתיפטר מהמשימה הזו כמה
שיותר מהר. עד כניסת השבת נא תראה את עצמך משוחרר".

"ונסעתם?" אני שואלת.

"הוא נסע. ואני נשארתי עם העיתון ועם השוקולדים האלה שהוא דחף
לי ליד, ושאני בטיפשותי לקחתי כמו ילד שלוקח מתנה מהדוד. ולפני
שנכנס לאוטו, עשרה צעדים מהקיוסק, הוא עצר שוב,
הסתובב לראות מה איתי, ואמר: ''שכחתי להגיד לך תודה על המשימה,
בחור. מקווה שלא תפשל".

שתקתי, כי לא ידעתי מה להגיד.

וגם הוא שתק.

ואז אמר: "נורה, למען האמת, חשבתי לרגע לבקש מהמוכר בקול רם
סודה לשתייה ולהציע לו. בא לי לתת לו קונטרה שתכאב. אבל אין לי
כוח למלחמות. זה עלול להיגמר רע".

שמעתי ושתקתי.

"אז בסך הכל צילצלתי להגיד לך תודה על הכל. ואני מקווה שתזכרי
רגעים אחדים לתמיד".

ולא יצאו לי מילים מהפה. רק הקשבתי. ונזכרתי. בדממה.

"את איתי, על הקו?" הוא שואל.
"כן", אני עונה.

ושוב דממה.

"היו לנו רגעים יפים, נורה", הוא אומר.
"היו גם שעות", אמרתי.

ושוב דממה. והתמונות רצות ועולות.
ולא היו לי מילים.

"ופתאום עברו שני ילדים חמודים, בן ובת שמחזיקים ידיים", הוא
אומר לי, "ולא יודע איך זה בא לי בראש - אבל ניגשתי אליהם
ונתתי להם את שתי חפיסות השוקולד שהיו לי ביד...ככה הרגשתי
שצריך... ופתאום נהייה לי טוב בלב... הרגשתי שככה גם את היית
עושה. תמיד רצית ילדים".

"זה גם מה שאתה מאחל להם? מתוק ומריר?" שאלתי אותו.

"לא. חס וחלילה..." הסביר לי, "בכוונה הפכתי את הסדר. נתתי להם
הפוך: לילד נתתי את השוקולד-חלב. לילדה את המריר."

"אתה עדיין רוצה לשנות סידרי עולם, כמו שהסברת לי פעם?"
שאלתי.
"מותר לחשוב על זה", ענה.

"אז לא תשאיר לי אפילו לא מתנת פרידה?" שאלתי.
"לא", הוא ענה, "אולי עדיף שלא. היה לי טוב איתך, נורה. ומתנה
היא לפעמים כאב."

"מעניש אותי?" שאלתי.

רגע של דממה.
ואני שוב יכולה לשמוע את הנשימות האלה שהיכרתי מקרוב.

"מעניש אותי?", שאלתי שוב.
ושוב אותה דממה.

"אוהב", הוא אמר, "חזק".

וניתק.


נורה.


16.10.1998