כבר עברה כמעט שעה וחצי, ואיש מהם לא צילצל.
לא הטייס. ולא הסמנכ"ל.
ולמרות שתיכננתי להישאר בבית עם כמה מהמוספים של החג שעוד לא
סיימתי, כבר לא יכולתי להתרכז בכלום.
לבשתי את הג'ינס השחור שאני אוהבת, ואת הגופייה בצבע
ירוק-בקבוק שאני עוד-יותר אוהבת, הכנתי לעצמי עוד כוס קפה,
ותיכננתי לברוח לאיזו פינה שקטה על יד הים.

אני לא אוהבת את הטיילת הרועשת, ולא את יפו שנעשתה מלאכותית
מדי לטעמי. אז תיכננתי לברוח לי אל קפה קטן בפינת אחד הרחובות
הקטנים הנפתחים לרחוב הירקון, שם את יכולה לראות את הים כאילו
היה פרוש לפנייך. הים.. בחושך... בלילה...מפחיד ומושך.
ורחוב הירקון אמרתי?... אוי, כמה שזה מצלצל רע...

בסך הכל רציתי רק שקט משניהם, חשבתי לעצמי, והנה מה שיצא.
והייתי רעבה, ולא יכולתי לאכול. ניסיתי לדמיין מה עובר על
שניהם מאז הודיע לי השני שהראשון נוסע אחריו. לא תיארתי לעצמי
שכך יהיה. זה לא היה צפוי. ועוד בדיוק עכשיו? כשבאמת איני בקשר
הדוק איתו?

הרגשתי שאני כועסת עליו, על הטייס, על החוצפה שלו לרדוף אותי
ואת מי שנמצא איתי.
אבל מצד שני, היתה לי, איך להגיד, מין הרגשה טובה שאני עוד
חשובה לו. למען האמת, אפילו שמחתי. כי זה החמיא לי.
אבל אם כל כך טוב - למה כל רע לי? מה נותנת לי האהבה התיאורטית
הזו?

והנה מצלצל הטלפון. ואני כבר פוחדת לחשוב מה אני עומדת לשמוע.
אני מדליקה לעצמי סיגריה, אני עוברת במהירות אל הכורסה הנוחה,
וכשהאלחוטי אצלי ביד - אני מתמהמהת עוד מספר צילצולים - ואומרת
"כן".

בחורה עם קול סקסי על הקו, כמעט לוחשת.

"שלום" היא אומרת לי.
ואני - מתוחה כמו קפיץ - חותכת אותה באמצע השלום שלה, ועונה לה
שלום קצר, וכמו מזרזת אותה... "כן... מה העניין?"

"אני אסביר לך", היא אומרת לי באותו קול סקסי שקט, מונוטוני
משהו, "שמי עירית..."
ואני שוב מאיצה בה: "מה העניין?"
"תראי", היא אומרת לי, "אני מדברת מהקאמרי..." - ומייד מתקשרות
לי משום-מה המילים "פרישמן" של קודם ו"הקאמרי" של עכשיו... מה,
קרה משהו? "נו, מה קרה?"... אני שואלת אותה.

"לא קרה כלום", היא מרגיעה אותי, "רציתי רק להציע לך לרכוש
מנוי לסידרת ההצגות החדשה של התיאטרון הקאמרי... יש לנו סידרה
נהדרת...", ניסתה לספר לי כשאני בכלל לא שומעת מה היא מספרת
לי.

תמיד שנאתי את אלה שמצלצלות אלי הביתה ועושות לי טלמרקטינג בלי
לדעת על מה הן מדברות. משום מה, יש להן את הכישרון ליפול עלי
תמיד ברגע הלא נכון.

"מותק", אמרתי לה מתוך כוונה להוריד אותה ממני, "הקאמרי קטן
עלי".
"סליחה?!", היא ענתה ברצינות, "הקאמרי קטן?"

"הקאמרי ענק", עניתי לה, אבל היא, באותה מונוטוניות ממשיכה
לקרוא באוזני את רשימת ההצגות... ואז עוצרת לרגע, ושואלת אותי
את אחת השאלות שכנראה רשמו לה על הקיר כדי לשאול את הסרבנים
שכמוני בדיוק ברגעים כמו אלה: "סליחה, את לא אוהבת תיאטרון? לא
אוהבת דרמות?"

"מאוד". עניתי לה. "אך לא כשהן מתרחשות אצלי בבית".

ועכשיו גם ה י א ניתקה לי את הקו בלי שום מחיאות כפיים. ואני
יושבת מחכה למערכה הבאה.


חרא של עבודה להיות שחקן.

בא לי להחליף תפקיד.


נורה.


15.10.1998