"השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו
שחולת אהבה אני" (שיר השירים, פרק ה', 8)
"השבעתי אתכם בנות ירושלם"
בדרך הביתה מצאתי את עצמי חושבת על קמטיו של אבי שהעמיקו
בחריצים ליד העינים ("סימן שהוא מחייך הרבה", אמר אחי הקטן)
וכמה זמן עבר מאז דיברנו. שנתיים לא חשבתי או כתבתי על האורנים
האלו של ילדותי. ופתאום, ביומיים שהייתי כאן, חזרה חומת העיר
העתיקה וריח שרף מתוק ממלא את הנחיריים ביער שליד הבית וטיולי
פטריות של אחרי גשם, כל אלו מילאו שוב את הלב, כמו המים של סכר
בית זית שתמיד גולשים מעליו קצת. תמיד חוזרים הביתה, מסתבר.
הזיכרון לא באמת נמחק, אלא חרוץ כמו קמטי הצחוק של אבי, עמוק
בנשמה.
"מהיכן את?" שאלה הנוסעת שלידי.
"אני מירושלים." חייכתי, "על יד, בעצם. אני רק חיה בתל אביב."
"אם תמצאו את דודי"
הולכת לטייל בהפסקה שבין הגשם הראשון לבין השני. ריח גשם מוחק
את הריח המפוייח של העיר. יש שקט של שלוש בבוקר ברחובות, וליד
עזריאלי יושבים שני חסרי בית עם גיטרה ומנגנים. כמעט כמו במחנה
חנוכה של התנועה, באמצע העיר, עם שקי שינה. היא מחייכת חמים,
הוא מחייך חזרה. עוברת במעבר החצייה וחושבת שבטח הגשם הורס להם
את החום הפנימי הזה, ואולי דווקא לא, אולי לא צריך בית לאהבה.
מאה מטרים אחר כך ריח חזק של לחם מכה פתאום באף. עומדת כך,
נושמת את הכניסה לרחוב קרליבך. המאפייה בפינה, לא רחוק
מהסינמטק, מילאה את כל הרחוב בריח חמים שכזה, שמיד התחלתי
לשיר. עוברת את הנהגים של המשאיות שמביטים בי, תוהים, וממשיכה
לשיר בקולי קולות על כמה שקל לפחד ביחד. החיוך מתרחב ועם כל
נשימה אני שומעת את פעימות הלב שלי הולמות ברחוב הזה. שני נהגי
מונית מחזיקים משקה חם, מחממים את הידיים, נראים עזובים כחסרי
בית, שעונים על גדר רטובה.
"היי את, לאן את צריכה?" הנמוך שואל אותי.
"לאן אתה צריך?" אני צוחקת ומרגישה טיפות קטנות מהעץ שמעלינו
מצננות את העורף החם.
"מה תגידו לו"
אחרי הטיול של אתמול החלטתי לשנות את הפתיח לעמוד שלי בבמה.
"זוהי הזמנה / לחבר הכי טוב שלי / בוא נאהב." דרמטי מדי.
לא מתאים לטיפות עדינות על עורף, לחום מאפיות, לאיצטרובלים
בריח שרף. בלי להזמין, רוצה ללחוש לחישה רכה, על האוזן שלך.
"רוצה לשנות שם משהו. זה צועק מדי."
- "אני הייתי משנה שם רק דבר אחד."
"והוא?"
- "במקום בוא נאהב בוא נהיה."
"בדיוק." מצטרדת, נזכרת לנשום.
קולך מתחייך, מכשף לי באוזן, "אני יודע."
"שחולת אהבה אני"
39 חום הבוקר. גוררת את עצמי לעשות תה. ואופטלגין.
אחר כך רופא, "תשתי הרבה ובואי מחר." אחר כך טלפון לעבודה.
בהשפעת השפעת החורפית והגשם בתריסים, אני רוצה סביבי רק פוך.
אבל אסנת מסבירה לי בטלפון איך להוריד חום ומהר. המקלחת הפושרת
כמעט מפילה אותי מרוב רעד וצמרמורות קור. אחר-כך מתכרבלת
בסוודר ובשמיכת הפליס, ומנסה לכתוב משהו, שומרת על החום סביבי.
הלילה שוב חלמתי גלביות לבנות. פניך בחלום, צמודות לשלי
ואורנים כחופה מלאה כוכבים מעלינו. עיניך אפורות, כמו העננים
העוברים מעל החלון, מעל הבניין, מעל לעיר הזאת בדרכם מזרחה אל
חומת העיר העתיקה. שערות השולמית בקצה נחל קטלב רטובות בוודאי
עכשיו ומהכביש המפותל בטח ממש רואים את הסחף. גם אותן מציפה
המשאלה. שיגשימו עיניך, כמו שהעננים מגשימים על העיר. |