[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון מזרחי
/
שדות ציד נצחיים

לא ידוע מתי ב-ד-י-ו-ק התחילו התופעות המוזרות האלה, אבל ידוע
שלקראת החצי השני של העשור הראשון של האלף השלישי התחילו לצוץ
שמועות. רובן המוחלט הוכחש, כפי שכל קורא מתוחכם-ביחס יכול
להבין בעצמו, על ידי השלטונות, בטענה שהן שקריות ומגוחכות. אני
זוכר סיפורים מהתקופה ההיא על דובים ברחובות הראשיים של מנהטן,
על "מפלצות חומות" בקנברה, ועל כפרים שלמים באסיה התיכונה
שפונו מיושביהם עקב הופעות חוזרות ונשנות של מאות דובים
ברחובותיהם, באישון לילה ומשום מקום, מסתבר. בהיסטוריה הרשמית
של מה שבא לאחר מכן, הסיפור על איש עסקים יפני שנכנס הביתה
ומצא שלושה דובים יושבים אצלו בסלון, שותים בירה ורואים
טלוויזיה, אישתו ההמומה מכינה סנדוויצ'ים במטבח וממלמלת לעצמה
נחשב להופעה המתועדת הראשונה. אז אף אחד לא הבין את זה, כמובן:
היפני נלקח לאישפוז וכל העניין נסגר כקוריוז פנים חברתי מטעם
אימפריית מסכי המחשב שבה עבד המהנדס החוזה-בדובים. אפילו
כשעשרות עוברי אורח סיפרו על נהר, נהר ממש, שהתחיל לנבוע בדיוק
מתחת לשער הניצחון, נהר של מים קפואים כמעט שזרם בשטף אדיר
ובתוכו קיפצו דגי סלומון אדמדמים ואחריהם, בנהמות מחרידות, מי
אם לא משפחות שלמות של דובי גריזלי, חומים ומכוסי פרווה, אפילו
אז היו מי שהכחישו את התופעה וה"לה-מונד" כתב בעמודו הראשי
"נתגלתה מזימה של הימין הרדיקלי ליצור כאוס חברתי ערב
הבחירות". כתבי העיתון ידעו לספר שמנהיגי ארגוני ימין קיצוני
מנסים לארגן מהומות ולהאשים בהם את המהגרים מהמגרב. הימין הגיב
בבוז על ה"ניסיון השמאלני המוכר והרגיל להכפיש את מי שדואגים
באמת, ולא כרטוריקה, לדמותה ולעתידה של הרפובליקה".
בערב חג המולד של שנת האדון אלפיים ושמונה ניתנה ההוכחה
החותכת, למי שעדיין פקפקו בכך, שהדובים אכן רציניים בכוונתם
להשתלט על העולם. בחצות בדיוק, אבל ממש בדיוק, עשרות אלפי
דובים עלו מנהר מוסקבה על העיר, שועטים ברחובות, מנתרים
ונוחתים על גגות מכוניות תוך כדי מה שההולכים ברחובות תיארו
כ"צחוק פרוע". נראה שהדובים אהבו מהתחלה, במיוחד, משום מה,
כנסיות ומשרדי פרסום: אחרת לא ניתן להסביר מדוע הם שמו בכניסה
לכל בניין ששימש אכסניה לאחד מאלה שלט ענק ובו כתוב, באותיות
חומות ומבריקות כמו פרווה של דוב בריא "עכשיו אנחנו".  הדובים
אף הגדילו לעשות, יודעים לספר ניצולי ההסתערות ההיא, ונהגו
לקשור, זוגות זוגות, כל איש פרסום וכומר מכובד שמצאו, גב לגב,
בשרשראות, ולזרוק אותם אל תוך הנהר, כשהם עצמם עומדים
ומתבוננים בנעשה, שותים וודקה, שואגים וחובטים על ירכי הדוב
העצומות שלהם במה שנשמע בבירור כלעג דובי לניסיונותיהם מעוררי
הרחמים של הכמרים ואנשי הפרסום לסירוגין להישאר דווקא הם מעל
המים. הדובים עשו שמות בכל הערים הגדולות בעולם: פראג, ברלין,
וינה, אדינבורו, ניו יורק, קהיר שנחאי טורונטו מדריד וכן הלאה
וכן הלאה: יומני החדשות לא הפסיקו לדווח מסביב לשעון (זו הייתה
שעתם הגדולה של ערוצי החדשות) על עוד ועוד ערים שנפלו בידי
"המגיפה החומה". שיירות של עשרות קילומטרים של כלי רכב נראו
עושות את דרכן אל מחוץ לערים הגדולות מסביב לגלובוס. הייתה
פאניקה, הייתה היסטריה, היו בריחה המונית ואובדן טוטאלי של
אמון במערכת: אנשים חשבו שזה הסוף. אנשים אפילו היו בטוחים שזה
הסוף.
בכל מקום שעלו עליו הדובים, דווח בהרחבה על שני הרגלים משונים
שנראו כמשותפים לכולם :הם תמיד חיפשו את הגשר הגבוה ביותר
שמתחתיו מקוה מים כלשהו, עומדים על המעקה שלו, במידה והיה כזה,
מצמידים את טלפיהם מעל לראשם, מענטזים בישבנם היימן והשמאל
וקופצים אל המים תוך כדי הפגנת ביצועים מרהיבים של יכולות
להסתובב, להסתחרר, לבצע סלטות והתהפכויות באוויר (בערים
מסויימות, בייחוד במזרח, נראו שופטים אולימפיים יושבים לרגלי
הגשרים האלה ומעניקים ציונים לקופצים) ולנחות בתוך המים
בספלאשים נוראיים שגרמו לעיתים להצפה של רבעים שלמים בערים
שלחופיהן התרחשו תחרויות קפיצה קפקאיות אלה.
התופעה השנייה הייתה מוזרה ובלתי תיאמן אף מזו הראשונה:
הדובים,משסיימו לשים את שלטי ה"עכשיו אנחנו" על כל בית פולחן
ומשרד פירסום, התקבצו ובאו אל השדה הפתוח הקרוב ביותר אל העיר,
מסתדרים בשורה אחת ארוכה ומעבירים ביניהם חבל בעובי של עשרים
ושמונה סנטימטר שרק את אחד מקצוותיו ראה איזשהו איש חי מעולם -
קצה ואליו מחובר עוגן ברזל ישן וחלוד. אחרי שכל הדובים אחזו
בחבל (הפרטים האלה נאספו לאורך שנים ובמקוטע) הדוב שעמד בצד
הקרוב לקצה שאליו לא היה מחובר העוגן החל לשחרר חבל, בהדרגה,
תוך שהדוב המחזיק קרוב ביותר אל העוגן מתחיל לסובב אותו מעל
לראשו במעגלים גדלים והולכים, עם שחרור עוד ועוד חבל לאורך
שורת הדובים. הלולאה הלכה והתרחבה, העוגן הלך והתרומם באויר,
חמישים מטר, מאה מטר, מאתיים, קילומטר, שניים... ועוד הלולאה
גדלה. מטרתו של טקס מוזר זה הייתה, כנראה, ליצור את הנדנדה
הגדולה ביותר בתולדות הדוב: העוגן ננעץ, בסופו של דבר, בלוויין
שאיתרע מזלו לחוג מעל אותו אזור באותה שעה מסויימת שנבחרה
למשחק עיוועים זה. משהיה העוגן ננעץ במטרתו היו קופצים עשרות
דובים מוכשרים בכך ביותר, תופסים בחבל ומתנדנדים איתו, אנה
ואנה, על פני קילומטרים של שדה פתוח ובשאגות "הווווופ" לצד אחד
ו "הההההייייייי" לצד שני. הדובים נראו כמי שריטואל אינפנטילי
זה מסב להם עונג רב ושעות על גבי שעות הם נצפו, מתנדנדים
ומלווים את נדנודם בצעקות, עד שהיה נכנע הלוויין ומתרסק.
חוץ משני פולחני דוב אלה שאיחדו את כל הדובים בכל אתר, קשה היה
שלא להבחין בעוד שלושה סימנים מובהקים של עידן הדוב החדש:
הייתה החיבה היתרה שרחשו לתעלולים ומעשי קונדס (שלא נגמרו
באסונות רק בנס, כך נראה), לטיפה המרה (למרות שמעולם לא נראה
אפילו אחד מהם שיכור) ולדבש (אבל זה לא היה יוצא דופן).
הנס קסטורפ היה ילד רגיל. זאת אומרת לא ממש ילד, הוא כבר היה
בן שש עשרה וחצי, אבל רגיל לגמרי הוא כן היה: בן שש עשרה וחצי
ממוצע. למעשה כמעט ממוצע לגמרי, לא ממש. השנה הייתה אלפיים
ושלוש עשרה עכשיו, הדובים כבר מזמן השתלטו על הכל ורק קומץ
מטורפים העז להסתובב בחוץ באור יום. רוב האנשים חזרו להתגורר
במעבה יערות או בתוך מערות חשוכות ויצאו לחפש להם אוכל רק
כשהחשיך, וגם אז בחבורות גדולות ובתנועה חשאית ושקטה, על ארבע,
במה שלימים זכה לכינוי האירוני "הליכת דוב". הנס קסטורפ לא נקט
שום טכניקת הסוואה: הוא הלך זקוף ונמרץ ונחוש, ונראה כמי שיודע
בדיוק לאן הוא רוצה ללכת ולמה הוא רוצה ללכת לשם. הנס קסטורפ
הלך לחפש את מנהיג הדובים. הנס הלך לחפש את מנהיג הדובים מתוך
כוונה להוכיח אותו ולדרוש ממנו שימנה משלחת דובים, אולי אפילו
שיעמוד בראש משלחת כזאת בעצמו, שייעודה אחד: למצוא את אחותו,
קתרינה, שנעלמה בפשיטה הגדולה שערכו הדובים על שטוקהולם, בשנת
אלפיים ותשע. הנס ואחותו, יחד עם הוריהם, היו בזמן ההסתערות
בפיקניק משפחתי לרגל הסיום המוצלח של בי"ס היסודי של קתרינה.
ולא שהם היו זקוקים לסיבה מיוחדת, כמעט בכל סוף שבוע הם נהגו,
משפחת קסטורפ, לנסוע מחוץ לעיר, למקום שקט, ולבלות אחר צהרים
משותף ורגוע במשחקי תופסת, שש-בש, קלפים ופריזבי. באותו סוף
שבוע גורלי משפחת קסטורפ הייתה שרויה בעיצומו של משחק מחבואים
מותח כאשר הנס צעק לפתע "אבא תראה!!!" מורה בידו הימנית על
הגבעות, היכן שהרחק מהם, עדיין, נראו בבירור מוזר להקות להקות
דובים רצות וקופצות היישר לכיוונם. אבא של הנס, מיכאל, הביט
במחזה המבדח-משהו במצח מקומט וביד מכסה על מצחו מפני השמש.
"אני חושב שעדיף שנארוז ונלך מכאן, משהו משונה קורה" "אני
מסכימה" ענתה הלדה, אמא של הנס, והם התחילו לארוז מייד, שוכחים
שקתרינה עדיין מתחבאת להם. רק כשהגיעו הדובים קרוב קרוב אליהם
הלדה התחילה לצעוק "מיכאל איפה קתרינה???" אבל צעקתה נבלעה
בנהמות האדירות של הדובים שהגיעו אליהם במהירות עצומה על פני
המישור הפתוח, רצים וקופצים ומתגלגלים בעשב. כל אחד מבני משפחת
קסטורפ מיהר להתחבא במקום הקרוב ביותר האפשרי, הרעש היה נורא
ומטיל אימה: אף אחד מהם לא ראה מעולם משהו דומה לזה, אפילו לא
בערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק" שקיבלו עם חבילת הפרימיום.
כשעברו הדובים, ממשיכים במסעם הרסני, החלו בני המשפחה לצאת
ממקומות המחבוא שלהם. אביו של הנס הספיק לראות, משפשף את עיניו
בחוסר אמון, את אחד הדובים כורך את השמיכה המשובצת שעליה ישבו
בני משפחת קסטורפ מסביב לצווארו ונוהם משהו שנשמע כמו "גם אני
סופרמן". הלדה אמרה שהוא השתגע. מהגבינות והיין לא נשאר זכר,
גם לא מקתרינה. יומיים וחצי הם חיפשו אחריה, קוראים בשמה
ומנסים לשכנע אותה שהמשחק נגמר. לשוא: קתרינה נעלמה. בחורף הבא
מתה הלדה מצער, מסרבת להשלים עם אובדנה. על ערש דווי היא
השביעה את הנס שימצא את אחותו אפילו אם יצטרך לחפש אותה כל
חייו. מיכאיל, אביהם של הנס וקתרינה לא החזיק מעמד גם הוא
ואחרי שאיבד את ביתו ואת אישתו האהובה בפחות משנה, כרע גם הוא
תחת נטל הצער ומת, ביום הראשון של אביב אלפיים ואחת עשרה. מכל
משפחת קסטורפ, צהובת שיער, עליזה חייכנית ואופטימית נותר הנס
יחידי.
ועכשיו הוא הולך לחפש את מנהיג הדובים, לתבוע ממנו, להכריח
אותו אם הוא יצטרך, להשיב לו את אחותו קתרינה. "אתם אשמים שהיא
נעלמה, אדוני" הוא חשב להגיד לו רק שנזכר שקצת מוזר לקרוא לדוב
"אדוני". בכל אופן לחזור בידיים ריקות ממש לא הייתה הכוונה
שלו, הוא הבטיח לאמא ולאבא שלו ולעצמו, גם, שהוא ימצא את
קתרינה יהיה אשר יהיה. הנס הולך ברגל, כמובן, משטוקהולם לכיוון
המפרץ הפרסי, שכן עליכם לדעת: הדובים (בהפגנה נוספת וסרת טעם
של הלצון הילדותי  שלהם), קבעו את ארץ הבירה ומקום הפולחן
הראשי שלהם הרחק במפרץ, במקומה של לא אחרת מאשר נסיכות הנפט
הידועה, דובאי.
כבר חודשיים שהנס הולך, ישן בצידי הדרכים כשהוא לא יכול לשאת
את העייפות יותר, ניזון מפירות שהוא קוטף בדרך או, מדי פעם,
כשהוא עובר ליד מה שהיה פעם משהו שאנשים היו מכנים בחצי הלצה
"עיירה שכוחת אל" ועכשיו היה דבר כזה ממש, במקומות כאלה הוא
היה מאתר את הסופרמרקט המקומי ומחפש בתוכו איזו קופסת שימורים,
פותח אותה עם האולר שקיבל מאביו ליום הולדתו השלוש עשרה, ממש
לפני שמת, אולר שאביו בתורו קיבל מאביו שלו, סבא של הנס שגידל
כבשים בנורווגיה הרחוקה, סבא שהנס מעולם לא פגש. היו קופסאות
שימורים של תירס וכאלה של סרדינים וכאלה של פירות משומרים:
תוכן הקופסאות האהוב על הנס ביותר היה טונה: "כנראה שגם בי יש
משהו מהדובים" הנס היה חושב לעצמו ומחייך, יושב על כיסא מאולתר
במרכזה של עיירת רפאים, מדמיין שהוא ראש עיר או כבאי או שוטר.

חודשיים שהנס הולך והוא כבר קרוב לדובאי: עוד שבוע חולף והוא
מתחיל לשים לב לשינוי באוירה: לא עוד דובים יחידים או בחבורות
קטנות שועטים או מנמנמים, מבוסמים, בצידי הדרכים תוך החלפת
מהלומות-שבספורט או מעשיות-התרברבות רגילות: ככל שהתקרב אל
משכנו של מנהיג הדובים נראה היה כאילו יש סדר וארגון בהוללות
הדובית הזאת, הם היו מסתובבים בחבורות גדולות ורועשות, צועקים
ומתפרצים אחד לדברי השני, לפעמים היה נשמע להנס כאילו הם
לועגים לתמימות שהפגין במחשבה שכשהוא מתחבא בשיחים הם לא רואים
אותו.
תחילת מאי עכשיו, מסביב נוף מדברי, הנס בדובאי. כשהנס מגיע,
סופסוף, אל מקום משכנו של השליט הוא שומע, מרחוק, צעקות
מחרידות של מה שנדמה היה כאיש זקן שמישהו בעל חוש הומור מופרע
מתעלל בו. הנס רץ לכיוון הקול, חף מכל דאגה לעתידו האישי:
כשהוא קרוב מספיק לראות מה באמת קורה עיניו חוזות במפגן יוצא
הדופן ביותר שראה מימיו: מסביב ומתחת למגלשה עצומת מימדים,
בתוך מה שנראה כפארק-מים ענק, התקבצו ובואו עשרות דובים, כולם
בעלי חזות מעוררת כבוד, בוגרים ועתירי עוצמה. גולש במגלשה
ונזרק מעלה חליפות, לקול מצהלותיהם של המון הדובים, היה זקן
אחד, זקן ממש, בן בין שבעים לשמונים, זועק במה שניתן היה לחשוד
בהן מרחוק שהן אימה ופלצות, ומקרוב לא היה אלא שמחה משולחת
רסן. הזקן לא היה מוכר להנס אבל כשהתקרב עוד, מזניח מבלי משים
את כללי הזהירות הבסיסיים שלו וחושף את עצמו לשדה הראייה של
הדובים כולם, הם הבחינו בו, הם עצרו ממשחקם עם הזקן, כולם נעצו
בו את עיניהם, היו כמה נהמות, היו כמה רטינות עצבניות ולבסוף,
קוראים יקרים, היה שקט מוחלט. דממה.
"קחו אותי למנהיג שלכם", אמר הנס, בקול שנשמע מלאכותי אפילו לו
בעצמו. שום דבר לא הכין אותו למה שבא אחר כך: שום דבר לא יכול
היה, בעצם. דוב אחד צחקק. אחר כך עוד אחד. ועוד שניים. תוך
פחות מחמש עשרה שניות היו הדובים כולם שרויים תחת השפעה חזקה
של פרץ צחוק שהוא על סף האמוק: הדובים התגלגלו על הריצפה,
נאנקים ומחזיקים בבטנם, אחרים פשוט עמדו ומחו את דמעות הצחוק
העצומות שלהם, היו דובים כאלה שצחקו בקול נורא כזה שהנס פחד
שהוא יתחרש.
"מה יקרה", אמר פתאום קול, ושוב, דממה: "מה יקרה אם לא ניקח
אותך?" והנה הקול לובש צורה, מתקרב עכשיו, גדל והולך בשדה
הראייה של הנס בנינוחות מאיימת של הר געש קרוב להתפרץ: זה היה
הדוב הגדול ביותר שהנס ראה או שמע עליו מימיו. קרוב לארבעה מטר
גובה, רחב יותר מהאוטו שבו היה אבא של הנס לוקח אותו לבי"ס,
בימים שמוסדות כאלה עוד לא היו בגדר רכילות היסטורית, קרוב
מאוד להנס, עכשיו, קרוב מדי, אפילו, חשב הנס, גוחן אליו בהבעה
של רצינות איומה ונוראה: את המתח שעבר בקהל הדובים ניתן היה
לחתוך בסכין, או, בהתחשב בנסיבות, בגרזן גדול. הנס היה קרוב
יותר להרטיב את מכנסיו ממה שאי פעם יודה אחר כך. "אריה זה
מספיק" נשמע קול אחר אומר, סמכותי ומצווה והנס ידע, בלי
להסתכל, שזה קולו של מנהיג הדובים.
"מה אתה רוצה ממנהיג הדובים, הנס?" שאל הקול: הנס הסתובב וראה
דוב לא מאוד גדול, עגלגל-משהו  ושעיר כולו, חובש לראשו (משהו
שרק בראייה לאחור נראה מוזר להנס) בנדנה בצבעי הדגל האמריקאי,
פסים וכוכבים והכל.
"אני רוצה שתחזירו לי את אחותי, קתרינה" אמר עכשיו הנס, בוכה
פתאום, בלי לדעת למה: "אני רוצה שתחזירו לי את אחותי הקטנה
שלקחתם ממני, יצורים חסרי לב ושפלים שכמותכם".
"מי לקח ממך את אחותך?" שאל המנהיג: הנס סיפר לו את כל הסיפור,
מראשיתו ועד סופו, בלי לדלג על אף פרט, כמו שקראתם בדיוק.
"אלו בטח הדובנשוויקים", אמר המנהיג. צריך לכנס את האסיפה.
השמועה רצה מפה לאוזן: האסיפה הכללית מתכנסת. הדובים החלו
להסתדר במעגל, נוהמים היחד, כולם, בשאון עצום שהפיל אימה
משגעת-כמעט על הנס, ומכים בידיהם על חזם, בקצב אחד, שלוש מאות
ומשהו, כמו שהעריך הנס, דובי גריזלי ענקיים שהפכו לכמה דקות
לכלי נגינה עוגביים הממלאים בעת ובעונה אחת צו קדמוני וצורך
דמוקרטי- חברתי מודרני מהמעלה הראשונה. האסיפה החלה להתכנס.
"בלי דובוני-אדם" נשמע קול נורא אומר: קולו של הדוב העצום
שכמעט ומעך את הנס בטעות. "צודק", אמר המנהיג והצביע, בלי
מילים, על נקודה אחת רחוקה. הנס הסתובב ועזב את המעגל.
הנס ממתין.  
קולות דוביים והמולה. ישיבת המועצה הסתיימה. הדוב-המנהיג קם על
רגליו וקורא להנס לבוא אל מרכז המעגל. הנס ניגש, בלי פחד, הוא
יודע שגורל משימתו עומד להיות מוכרע לשבט או לחסד: הכל מתגמד
עכשיו, המסע הארוך, תלאות מזג אויר, מותם של הוריו: אלו החיים
שלו, עכשיו, שלו ושל קתרינה -
"זה בסדר, איש קטן", אומר המנהיג-דוב:"זה בסדר", "אנחנו נעזור
לך למצוא את אחותך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתי סלוגניסט
אמור לדעת שהוא
מיצה את עצמו?

זה שמיצה את
עצמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/03 12:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון מזרחי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה