"מזל טוב, זה בן", הכריז הרופא בגאווה. "בן בריא", הוסיף.
"ערן", קראה האם שישבה בחוסר כוח נפשי ופיזי מוחלט על המיטה.
צעצועים, משחקים, המון יחס ותשומת לב.
וערן בוכה. טוב, הוא רק נולד, זה סימן טוב שהוא בוכה, חשבה
אימו.

"מזל טוב, כבר בן שנה, איך שאתה גדל מהר", אמרה אמו של ערן
ביום הולדתו, כשחגג שנה שלמה לחייו.
הוא קיבל מאמא המון צעצועים חדשים. הוא בכה כהרגלו. טוב, הוא
תינוק, הוא אמור לבכות, חשבה אמו.

"תהיה ילד טוב, ערני שלי", צעקה אמו מעבר לשער הגן.
ערן בכה. טוב, זה היום הראשון בגן, זה בסדר שהוא בוכה, חשבה
אימו.

"מזל טוב, חמוד שלי, תראה מה קניתי לך."
ערן כבר בן ארבע, תמיד רצה כלב, והנה, הוא רואה מולו גור קטן
וחמוד. "קוראים לו לאקי", הוסיפה אימו, "הוא כלב מזל". הכלבלב
הקטן רץ לכיוונו של ערן בשמחה, וערן, ערן רק בכה. טוב, הוא
מתרגש, זה נורא חמוד שהוא בוכה בגלל זה, חשבה אימו.

"תהנה, ערן שלי", צעקה לו אמא כשהורידה אותו בשער בית הספר
ביום הראשון של כיתה א'.
"תשתמש בכל הדברים החדשים שקניתי לך, ואל תשכח לאכול."
ערן רק הנהן בשקט ובכה. טוב, זה היום הראשון של כיתה א', זה
נורא נורמלי שהוא בוכה.

"ערן, חכה שניה שאני אפתח את הדלת, טוב, חמוד שלי? הנה, בוא
תכנס פנימה."
באמצע הסלון שלו, ערן ראה את כל הכיתה שלו, כל כיתה ד' אחת
בתוך הסלון שלו. שרים, חוגגים לו יום הולדת תשע. "איך גדלת כל
כך מהר, ערני שלי..."
ערן ישב בשקט במסיבה. אחרי שכולם הלכו, ערן רק בכה. טוב, הוא
עייף, זה בסדר שהוא בוכה, חשבה אימו.

"ערן, בוא מהר, שלא נאחר, בוא כבר!" משכה אותו אימו למסיבת
סיום כיתה ו' שלו.
בטקס כולם עמדו יפה על הבמה, לבושים יפה, שמחים, מחייכים. ערן
עמד הכי בצד שהמורה הרשתה לו. עמד שם ובכה. טוב, הוא מסיים
מסגרת של שש שנים, זה לגיטימי שהוא בוכה, חשבה אימו.

"תהנה בכיתה ז', ערן שלי, אל תשכח לאכול ולהשתמש בכל הדברים
שקניתי לך."
ערן לא הגיב ויצא מן הדלת לכיוון החטיבה החדשה, שהוא יבלה בה
עכשיו שלוש שנים מחייו. דרך החלון אימו הבחינה שהוא בוכה. טוב,
היום הראשון של החטיבה, זה תמיד מפחיד, זה נורא רגיל שהוא
בוכה, חשבה אימו.

"ערן, אתה בטוח שאתה לא רוצה לעשות כלום בבר המצווה שלך?" ערן
רק הניד ראשו לשלילה. "טוב, החלטה שלך, חמוד. אם תחליט שאתה
בכל זאת רוצה לעשות משהו, רק תגיד, ואני אארגן לך הכל", אמרה
אימו בקול הכי משכנע שהיתה יכולה. ערן ידע שהיא מנסה להגיד לו
שיחגוג. הרי היא צריכה לראות שהבן שלה כבר גדול, בן שלוש-עשרה,
התינוק. אבל ערן לא הסכים. הוא רק בכה. זה בסדר שהוא בוכה, הוא
עדיין ילד, מותר לו לבכות, חשבה אימו.

סיום כיתה ט' עבר בדיוק כמו בכיתה ו'. ערן עומד הכי בצד ובוכה.
טוב, הוא סיים חטיבה, זה צעד גדול, הוא יכול לבכות קצת, חשבה
אימו.

התחלת התיכון עברה כרגיל. האמא מזכירה לילד הקטן שלה שלא ישכח
לאכול, והוא, הוא רק בוכה. טוב, התחלה חדשה, זה מובן שהוא
בוכה, חשבה אימו.
גם סיום התיכון עבר כמו בפעמיים הקודמות. טוב, הילד מתרגש,
סיים שתיים-עשרה שנות לימוד, זה לא חריג שהוא בוכה, חשבה
אימו.

גם הגיוס עבר ככה, גם סיום הטירונות וגם השחרור. ערן רק בכה
ואימו רק חשבה לעצמה כמה זה בסדר.

"אני באה לבקר מחר", הודיעה אימו בחגיגיות, כפי שעשתה כל יום.
היא נהגה לבוא כל יום לדירתו של ערן, לראות שהכל בסדר ושהילד
הקטן שלה בסדר ושלא חסר לו כלום ושהוא אוכל מספיק.
בביקורים האלה ערן רק בכה. טוב, הוא ילד רגיש, זה טוב שהוא
בוכה, חשבה אימו.

כשערן לא פתח את הדלת, אימו נבהלה. הרי הוא חייב להיות בבית,
היא הודיעה לו יום לפני כן שהיא תבוא. אחרי חצי דקה בערך,
שעברה לה כמו נצח, היא השתמשה במפתח שלה ונכנסה לדירה. לא היה
שם איש. רק המון ניירות מלאים בדמעות של ערן. פרצופה הלבין
מלחץ, איך זה יתכן שבנה לא בבית?

על הגשר ערן ישב ובכה. הוא חשב על כל החיים הדפוקים שלו. איך
כולם תמיד צחקו עליו בגן, הרביצו לו בבית הספר, איך מהרגע שהוא
נולד אבא שלו רק התעלל בו והכאיב לו, איך התעללו בו גם בחטיבה
וגם בתיכון, איך לא היו לו חברים אף פעם, גם לא חברה, איך
אפילו הכלב שלו אף פעם לא התקרב אליו, איך המפקדים וכל החבר'ה
בצבא ניצלו אותו תמיד, איך הוא ישב לו בדירה, הרחק מאבא, הרחק
מאמא שתמיד נגעה בו בצורה שלא אהב, הרחק מכל יצור אנושי שכל כך
פגע בו והציק לו, איך הוא כל החיים שלו שתק, איך הוא תמיד בכה,
איך תמיד אף אחד לא התייחס לזה שהוא בוכה כל כך הרבה, איך אף
אחד לא באמת שם לב אליו, איך אף אחד לא הבחין בסימנים על
הידיים שלו, איך אף אחד לא שם לב שהוא כל הזמן מוריד במשקל כי
הוא תמיד זורק את האוכל, איך הוא נדחה מן החברה מהרגע שהוא
נולד, איך הכל הסתדר לו תמיד על הצד השלילי, איך כולם יצאו
נגדו תמיד, איך לאף אחד לא אכפת ממנו, איך כולם לא ירגישו
בחסרונו, איך הוא נדפק, איך הוא לא מפחד יותר מכלום. הוא הרגיש
איך הדמעות שלו נעלמות, עפות עם הרוח ממש. הוא הרגיש איך הרוח
מציירת לו דבר חדש על הפנים, משהו שהוא לא הרגיש לפני כן. הוא
הרגיש איך החיוך מתפשט על כולו, משתלט עליו, כובש אותו.
הוא הרגיש פעם ראשונה בחייו שמחה.
בהרגשה העילאית הזאת, הוא התגבר על כל הפחדים שלו.
חייך חיוך אחרון לרוח, וקפץ.