... הוא הקיף את הקהל במבטו, חיכה לרגע של שקט בדממה והכריז
בגאווה "אנחנו, נשתלט על העולם."
עצבי הראייה שלו ערכו התייעצות מהירה עם עור התוף והחליטו
באומץ לדווח למוח על ההתרחשויות האחרונות. המוח סירב לקבל אותם
בהתחלה,  בהיותו עסוק נמרצות בלדמיין את עצמו ואת הגוף מונפים
מעלה ונישאים אל מחוץ למחסן הישן בליווי שאגות אהדה והערצה, אך
בסופו של דבר כמה מהסינפסות האחוריות, בחצאיות הוואי מתנופפות,
עוטות כובעי מסיבה צבעוניים מנייר, חזרו לתפקודן הרגיל והחלו
לפענח את השדרים שיצאו מהממסרים הנוירונים, עדיין משהקות.
המידע ראשוני שהתקבל לא היה מבשר טובות, למען האמת על ידי
החלפה פשוטה של שתי מילים במשפט הזה, ניתן לראות שהמידע
הראשוני שהתקבל היה מבשר לא טובות... המוח ניסה לקנות לעצמו
זמן על ידי משחקים תחביריים זולים, וזה היה בדיוק השלב שבו
קוטי, שעמד במרכז המקלט, קורן אור בחיוכו המתמשך מעט יותר מדי,
הבין שמשהו לא בסדר. "אהה," חשב קוטי, "אין דבר. מצמוץ איטי
יעשה את הטריק". הריסים החלו להיסגר באיטיות עד שלבסוף קול
טריקתם הדהד במרחבי הראש. כמה שניות עברו, קולות עמומים משונים
החלו להישמע מחוץ לראש. הריסים החלו להיפתח באיטיות, קרני שמש
החלו בוקעות דרך הפתח שנוצר ומפזזות על הרצפה המלוכלכת מלאת
הניירת, השרטוטים וכובעי נייר צבעוניים שנשכחו מאחור. ציוץ
מלבב של ציפורים החל להישמע. הריסים כבר הועלו עד הסוף. אור
נוגה וזך מילא בעדינות את חלל הראש. המוח הסתתר מאחורי שולחן
ישן שעליו נמצאו בקבוק טקילה חצי ריק, צלחת שהכילה משהו לא
נהיר וכדורים נגד כאב ראש, אשר היו בעצם הקופסה ממנה נבעו
בקבוק הטקילה והצלחת. לבסוף המוח ארז אומץ, שינס מותניו, חגר
כוחו, ניפח חזהו...   והוזהר להפסיק לנסות להתמהמה עם המשחקים
הלשוניים הקטנים שלו, יצא מאחורי השולחן, הזדקף והביט נוכחה.
קוטי ראה את הקהל שלו יושב ומביט בו בדרך שגרמה לו לחשוד
בהימצאותה של משפחה של חסידות על ראשו. הקהל שלו ראה את קוטי
מביט בו,  בערך באותה מידת ההפתעה הטהורה שבה זקיף טרויאני היה
מביט על סוס עץ גדול מוסע על ידי יוונים אל שערי עירו, כשנתיים
אחרי סיום המלחמה. קוטי לא הבין מה מתרחש. התוכניות שלו לא
כללו את כל האפיזודה המביכה הזו. לפי כל חישוביו, אחרי ההכרזה
על תוכניות גאוניות, באה הנהירה הגדולה אחרי המנהיג הדגול,
ובמקרה הזה אחריו. הקהל שלפניו עדיין סירב להראות כל סימפטום
של נהירה גדולה אחרי מנהיג אהוב. קוטי חש שהוא מבין את מצוקתם
ואת תהייתם. "הרי הם המומים מהגאוניות  והיופי של התוכנית.
טוב, אני מניח שאני אצטרך לעודד אותם קצת, לתת להם להשתחרר."
קוטי חייך אל הקהל בחיוך אבהי אוהב ואמר ברוך "נו... אז מי
יעמוד לצדי, בשעה שהעולם יתרפס לרגליי?". שלוש שניות לאחר מכן
קוטי חווה על בשרו את מלוא עוצמתה וזעמה של מתקפה גסטרונומית
מסיבית משלול חזיתות שונות. החזית הדרומית, אשר הורכבה במהירות
מצבאותיהם של מוכרי המלונים ומוכרי המלפפונים, התקדמה במהירות
לעבר קוטי, כאשר נושאי המלונים שואפים להגיע לטווח ההטלה
האופטימלי והמלפפונאים מחפים עליהם מאחור באומץ לב כה נדיר עד
שלמחרת כולם הסכימו שהכינוי "ירוקים" בהחלט לא הולם את
מיומנותם. החזית המערבית מנתה פלוגות ספורות של מוכרי ביצים
שקטה לפתע.
מאחורי חומת המגן של כיסאות ושולחנות, שלא הייתה מביישת שום
מוסד ממשלתי, נשמעה זעקתו המבוהלת של מוכר ביצים אלמוני "אין
יותר ביצים רקובות". המולה השתררה בקרב הלוחמים, מישהו התעלף,
שניים פצחו בבכי מחובקים. מיד נשמע קולו התקיף של המוכר הוותיק
"עכשיו תקשיבו לי, אני יודע שאתם עייפים, אני יודע שאתם רעבים
ורוצים לחזור לדוכנים שלכם אבל לעזאזל אתם חייבים להמשיך
להילחם.  חלק מכם אולי לא זוכר, או שהוא בחר לשכוח את ימי השפל
בשנות השישים כשהם מצאו דרך לגדל עגבניות גדולות יותר בעזרת כל
המכונות שמכונות שלהם, אבל אנחנו לא וויתרנו אז. חלק מכם צעיר
מכדי לזכור את בואן של רשתות המזון הגדולות, שאת שמן נדרנו לא
להזכיר לעולם,  אנחנו חשבנו שזה יהיה הסוף אבל שרדנו איכשהו,
בסתר בין הצללים ערבנו ללקוחות וכך המשכנו לחיות. אני חושב
שאיני צריך להזכיר את קללת צלחת המיקרוגל המסתובבת.." שאר
הלוחמים החלו לבכות, שני הבוכים המחובקים התעלפו, המעולף כנראה
עבר למצב קטטוני אך דבריו בהמשך "כן, הייתי בקומה, אבל לא צמח,
לא כמו צמח, אני תמיד הייתי ותמיד אהיה אחד מהביצים,  בלי
להעליב את מוכרי המלפפונים והעגבניות, שהם, טפו טפו, ממש אחלה
חברה" סותרים אבחנה זו. המפקד המשיך, "ולכן אני חושב שאנחנו
צריכים לעשות הכל ולהמשיך להילחם באותו אדם איום, עד טיפת הרסק
האחרונה..." קריאות הידד נשמעות מפי הלוחמים. "בסדר, חברה,
עכשיו לכו ותשיגו לנו עוד תחמושת". "אבל, המממפקד... אין לנו
יותר ביצים רקובות, יש רק ביצים טריות". שועל הקרבות  הוותיק
הכניס את הסיגר אל פיו, הזדקף, ניער מעל כתפיו את האבק ובאותו
רגע בו קרני השמש חדרו את  האוויר סביבו וכמו הטביעו את דמותו
בן, הגה את אחד המשפטים הידועים בתולדות ימי השווקים "אז תשיגו
תרנגולת שמטילה ביצים רקובות". החזית המזרחית היוותה מצרף של
יחידות עורפיות שונות כגון, מוכרי בצלים, מוכרי פטרוזיליה
וסוחרי החולצות ומשקפי השמש הזולים אשר לא הסתפחו לשום חיל
ראשי וככלל    עדיין לא זכו במוניטין של יחידה שווקית. היה שם
גם סינדיקט הגרילה המיליטנטי של נהגי המשאיות והסבלים אשר נודע
כ"גלגל הזרוע" ועדיין לעולם לא מושמץ בציבור שכן הכל חוששים
מפניו.
"גלגל הזרוע" פיתחו טקטיקה אכזרית ויעילה עוד בימים שלפני
איחודם, כאשר הם עבדו בנפרד.
נהגי המוניות נהגו להביא את הסחורה אל השווקים והסבלים, בהיותם
סבלים ולא סנאים לדוגמה, נאלצו לפרוק את המשאיות. השיטה
שהונהגה באותם ימים הייתה פריקה אינדיבידואלית, "איש איש אל
משאיתו ילך" כמו שהסבלים דאז נהגו לומר, והמלאכה הייתה מעייפת
ומייגעת. עד שהגיע היום בו, בטעות לא מכוונת לחלוטין, שני
סבלים פרקו אותה משאית... בחצי מהזמן... הסבלים האחרים שישבו
באותו זמן בצד ועד אותו רגע עסקו בלשפוט את הארכיטקטורה של
המוכרת לידם, הביטו נדהמים בשני המטורפים כאילו, "איזה זונה
נכנסה באימא של שני הדפוקים האלה". הסבלים מיד הבינו חשיבותה
של התגלית, ערכו כמה חישובים מהירים, זעמו על הניסיון לעבוד
בכוחות סוס, שלפו סכינים במהלך וויכוח על הספקים, הציבו
בנוסחאות הערך המשולש וקיבלו מספר ממש גדול, "שזה הגיוני" כפי
שאמר להם אחד הנבונים שבהם, לאחר דקת מחשבה, "כי המכנה המשותף
שלנו קטן",  מה שעורר שליפת סכינים נוספת והערות בסגנון של
"נכון,  מי רוצה להכיר אותך  בכלל". תוצאת חישוביהם הייתה
כמובן לא נכונה, בגלל קבוע האי-וודאות של היידנברג, כפי שאנשים
יודע דבר היו מסבירים, אך עדיין היה בה מספיק כדי לשכנע את
הסבלים בנכונותה ויעילותה של עבודת צוות. מאז העניינים התנהלו
במהירות אדירה. זמן הפריקה וההעמסה התקצר לכדי שניות ספורות,
לפעמים המשאיות היו עוזבות אפילו לפני סיום העמסת הסחורה.
שיתוף פעולה פורה צמח בין נהגי המשאיות לבין הסבלים. לא עבר
זמן רב, והאיחוד, אשר עדיין לא כונה "גלגל הזרוע", גילה
שביכולתו לגרום לבעיות מסוימות שצצות בדרכו להיעלם, ובמהירות.
האסטרטגיה שלהם דמתה מעט למדיניות ההגליה של ממלכת אשור, והיא:
גילוי מקום מגוריו או שהותו הזמנית של המטרד, פשיטה לילית על
אותו מקום, העמסת המטרד, אישתו, ילדיו, פעם אחת אפילו כלבו אבל
עדיין אין הודאה רשמית, לא של "גלגל-הזרוע" לא של אשור, וכל
רכושם על משאיות והובלתם למקום משכן חדש, אשר לרוב נבחר בדרך
תוך התחשבות בגורמים כגון הימצאות ישוביםתשתיות בסביבה.
לצערו הרב, קיטו לא היה מודע לטכניקה זו ולכן הופתע מעט, כאשר
הוכנס לתוך ארגז ונקשר עם חבלים.
בחשכה שהשתררה סביבו, שמע קיטו את קריאות השמחה של השווקיים,
אשר בהן נתערבבו מלים כמו "יש, הידד, יחי, ולולולולולו, יאללה
סע כבר, ברוך שפטרנו, ניצחנו אבא ניצחנו, המפקד השגתי את
התרנגו..." וזה היה השלב בו המוח שלו חזר אל מתחת לשולחן והחל
למצוץ את האצבע.
"במה טעיתי," חשב קיטו...המוח של קיטו גיחך קלות ממקום מסתורו
והביט אל פינה רחוקה וחשוכה בחלל הראש, בה ההגיון הבריא שכב
מעולף, כבול לשולחן והשפיות ישבה מכורבלת בתוך עצמה, עם סרט
שחור על שפתיה...