זהו מכתבי בשבילך, אחד ממני רבים, אל תצפי שהפעם יהיו שירים
משמחים, או מילות חיבה, כי הגיע הזמן. הגיע הזמן שאני אחיה
חיים אמיתיים, חיים ללא חרטה על מה שאינו קיים, כי אני באמת
עושה רק שטויות בגלל זה. אני מודה שאהבתי לשוחח איתך עד לשעות
הקטנות של הלילה, ואני מודה שאהבתי להתווכח איתך על דת ואתיקה,
אף על פי שאלו לא נושאים רגילים לשיחה. אך הגיע הזמן שאני אמצא
לעצמי חיים. כן, כן אני יודע שזה נחמד שיש מישהו שמחבב אותך כל
כך הרבה, אך זה מצחיק שהכול חוזר על עצמו, וזה נמאס לי.
אני הולך במעגלים, ואני לא אוהב ללכת במעגלים, לעולם לא רואים
את העולם אם הולכים באותו מעגל קטן ושגרתי. אני אהבתי את
הרגשות שהיו לי אז. ואהבתי את זה שכתבתי הרבה על הכול ולא
כלום, אך עכשיו אני כבר כמעט ואיני כותב, וזה מבאס אותי!
אינני מצליח אפילו לשמור על טיפות קטנות של שפיות. אמרת לי פעם
שכולם מדברים עם עצמם, אך זה כבר הופך להיות מגוחך. אני צועק
לעבר האוויר, אני מתווכח עם עצים, עם עצים!
הלבלב שלי נשבר לרסיסים, או סתם נקרע לגזרים בתוך הבלנדר,
המצפון שלי,זכרו לברכה, תלה את עצמו על ענף גבוה כלשהו מבלי
להודיע אפילו, הכי מצחיק ששנים לאחר מכן אני הבחנתי שאין לי
מצפון, יש לי שרשרת חוקים ופחדים, שערים על גבי שערים בתוך
הנפש המטולטלת שלי, אך מצפון... אין.
כבר מזמן חשבתי שאולי אני צריך להרוג אותך, אבל את בחורה. אבל
בחורות רוצות שוויון, נכון?. אז למה שאני לא אהרוג אותך עם זעם
נוראי שיש חזק ממנו?. אך לא.. אני לא יכול לרצוח בחורה. זה
בטבע שלי ואין לי מה לעשות כנגד זה. מצחיק איך שהלסת שלי כל
הזמן נסגרת בכוח, מצחיק איך שהיד שלי מוכנה להסגר על צוואר של
אנשים שאני פוגש, מצחיק עד כמה אני רוצה ליראות את העולם נהרס,
אבל. אין מה לעשות.
טוב... הבחנתי שאני מתחיל לפספס את המציאות כאן, אומר לך דבר
אחד אחרון: היה נחמד כל עוד היה משהו, אך הגיע הזמן שאסגור את
הדלת כי איש אינו רוצה לראות מה יש בפנים. אלך לי לאן שישאו
אותי רגלי (או האוטובוס הבא) כי אין לי ממש רעיון לגבי העתיד,
אבל היה נחמד.
זהו מכתבי האחרון בשבילך, זהו המכתב שאת לעולם לא תקראי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.