השבוע קראתי ראיון במוסף השבת של מעריב ('סופשבוע') שערך אריק
מילמין עם הצלם עופר חן. בראיון מסופר סיפורו הכואב של הצלם
שהיה במשך זמן ממושך צלם פאפרצי במסגרת הצהובון הישראלי,
'רייטינג'. קריירת הפאפרצי של מר חן נקטעה בעיבה עקב מחלה קשה
שבה הוא הפך להיות משותק ברוב חלקי גופו, דבר שאני לא מאחל לאף
אחד בעולם ואני מקווה שהוא יצליח להחלים.
לאחר ישיבה ממושכת בבית החולים הבין עופר את חומרת מעלליו כצלם
פאפרצי וים של נקיפות מצפון זרמו לתוך ראשו. את נקיפות המצפון
האלו הוא שוטח בפני אריק מילמן על פני חמישה עמודים, כשבדרך
הוא אומר : "כנראה שהגוף שלי לא הסכים לשלם את המחיר שהנפש
והנשמה שלי דרשו"...
את האמת, לפני שקראתי את הכתבה ציפיתי, לפי הכותרות, לאיזה
שהיא בקשת סליחה של הצלם לאורך הכתבה. אבל במקום, מדבר הצלם
במעין חרטה כלפי חוץ, אבל בין השורות אפשר לראות איך הוא מתפעל
מההישגים הצילומיים שלו דרך הסיפורים אותם הוא מביא לפני אריק
מילמן וכולנו.
אבל יותר מהכל, מה שהכי צרם לי זה שבתחילת הכתבה, בעמוד הראשון
שלה, מובאות קבוצה בכירה של תמונות שצילם עופר חן בעצמו. איך
בדיוק הוא מצפה שנאמין לו אם הוא ממשיך לנסות למשוך אותנו אם
צילומי הזימה האלו שוב?
במהלך הכתבה מובא קולו של העורך הראשי של עיתון רייטינג - יובל
נתן. שהוא נזכר שקרה המקרה המצער לעופר חן פירסם יובל נתן תור
אישי שבו הוא אומר "שנפל אצלו האסימון ושמעכשיו כל העיתון יהיה
יותר מתון, אבל אז הוא מוסיף שבמשך הזמן הדבר לאט לאט נשכח
והעיתון חזר לקדמותו. מה שאומר שנכתב פה הרבה על כלום, הרי
בעצם כבר עכשיו עושה רושם שאצל עופר חן כבר עכשיו מתעוררים
ריגושים מהעבר, לפי איך שזה נראה עכשיו עופר חן, אם רק יוכל,
יחזור במהרה לעבודתו בתור צלם פאפרצי.

אתם לא חושבים שזה מצער לראות אישה מבוגרת כמו קים קטרל מתלהבת
כמו נער בן שש עשרה כל פעם שמדברים או כשיש מצב לזיונים?