מי שמכם, להיות שר ומושל
הדנים מי למיתה ומי לחיים
אם הכורעת ללדת, נער האובד בעלמות נעוריו
נערה הנאנקת תחת עול מכאוביה,
נטבחים המה בלהט המירוץ
בחטף,
לאגור הכל,
לשמור
ואיפה אני?

האם קהו חושי במציאות זו
האם קהו חושינו
האם נעצמו עיני ואינן רואות הן עוד את הזוועות
את הריחה הבלתי פוסקת

סראמגו נתן לאישה אחת לראות
ומה יצא לה מזה?
הובילה את כולם החוצה וסבלה כל הדרך

מתנדנד
בין הדחף לראות לדחף להישאר עיוור
לעצמי,
לקיום הרוחש פעלתנות ותנועה מסביבי.

ואולי ולא,
לא לראות,
להמשיך כסומא
מטומטמים,
מובלים,
רצים, בורחים מאימת נפשותינו הגואות
ידינו המגואלות בדם,
פחדינו העמוקים

ואתם,
בני בליעל
כרועי הבקר הדוהרים את מרעם ללא רחמים
אל עבר בית המטבחיים

ואולי לא אני
מישהו אחר
כאותה אישה בסיפרו של סראמגו
תפקח את עינינו
הרחק ממרוץ מטורף זה.