בהולכך במדבר
טע שם עץ,
גדל לו שורשים
היה אתה שורשיו הכואבים.
השקה אותו בכאבך, או
השקה אותו במיי הברכה
כפי שעננים בוכים בשמיים.
נטע שם
כובד ראש ואי-גיון
גדל בו,
כאילו מילותיך היו לענפיו
וידיך כפפות עלים לרגליו.
כשתזיע בעונג אגלי הטל
יחליקו ויגלשו מעורו ברכות.
תקונן שם תקוות
בין הזרדים הדקים
לכנפיו השבורות.
ותן לרוחות קצרות של השראה
להיות ארוכות לצמרת.
היה נביא
שאוסף משלכתו
ופושט תשוקה,
לימים שבו יבשיל ועסיס
ושפתיך גוועות מחשקנות.
אחוז בגזע מחשבה
כשלימים תשלים עצמך
ומלאכתך
יפסיק הזמן מלהיות
כמו עץ שלא יהיה במדבר.
אסוף עצמך מהחול
יער, בן, אדם
כי גם בדממה הריקה,
צל של עץ
הוא מצבה. |
