ניסור עז הכה אותי בסנוורים. הבטתי מעלה ולא יכולתי לראות דבר.
מעט-מעט נגלו לעיני צלליות של מסורים על רקע השמש שמעל. בתחילה
לא הבנתי במה מדובר, ורק ידעתי שאני צריך לפחד. מה למסורים
בשעת צהריים חמה כל כך?
משהתחלתי להתרגל לאור, קלטתי פתאום שלא במסורים רגילים עסקינן,
אלא במעין קווים אינסופיים של מתכת משוננת, שכיסו את רוב פני
השמיים. הייתי בטוח שחייב להיות מישהו או דבר מה שאוחז
בקצותיהם ומזיז אותם אנה ואנה, אולם רחוק ככל שהצליחה עיני
לראות, המשיכו הקווים בלי סימן לסוף.
היו בזה המון דברים מוזרים: מהיכן כל כך הרבה מתכת? איך היא
מרחפת בשמיים? האם נשמע באמת קול ניסור, או שדמיינתי אותו כי
ציפיתי שעם ניסור יבוא קול ניסור? ככל שהפכתי בדבר, לא הצלחתי
להסבירו. החלטתי להסיר עיני מן החזיון המוזר ולנסות לפנות לאחד
הסובבים אותי בתקווה להסבר, ורק אז הבחנתי שאין ביכולתי להניע
את הראש בשום כיוון! דומה היה שנגזר עלי להמשיך להביט במסורים
או לעצום את עיני. החלטתי לעצום אותן, ורווח לי עד מאוד לגלות
שאני מסוגל לכך. בחושך היה משעמם. קול הניסור נחלש, תמונת
המתכת הנעה דהתה בזיכרוני מהר, אולם שום דבר משמעותי לא החליף
אותה. החלטתי לפקוח את עיני: שוב המסורים. ניסיתי לחמוק מהם על
ידי הסטת עיני לעבר האופק, אך בכל הכיוונים נצפו אותן הרצועות,
בלי הבדל ראוי לציון בין אחת לשנייה.
מה הוא העולם הזה שנקלעתי אליו? ספק תהיתי, ספק זעקתי.