שני חיילי מילואים שסך הכל טעו בדרך...  מה כבר הם עשו רע
למישהו? סתם ככה הגורל החליט שהם צריכים לסיים את חייהם פה
בדרך האכזרית  הזאת. ראבאק, למה הייתם חייבים להגיע לשם? למה
לא יכולתם להיות קצת יותר זהירים?

אני לא מאמינה שבכלל מישהו יכל פשוט לעמוד ולצלם דבר כזה! זה
לא אנושי. אלוהים, איך אתה פשוט יושב רגל על רגל, וידייך
שלובות? הם לא בני אדם, הם ממש חיות טרף! אין פה צלם אנוש, זה
פאקינג כלוב אריות.

אני לא יודעת למה אני בכלל ניסיתי , התווכחתי, חשבתי שאפשר
לעשות משהו איתם. מסתבר שלא. כל הוויכוחים שלי עם כולם שווים
לתחת...  האמת נזרקה לי ישר לפרצוף, 200 ק"ג של מציאות ב-180
קמ"ש, התרסקה לי בין הגבות על עצם האף. זה כאב לי כל כך, זה
מקום נורא רגיש! דמעות החלו ליפול על הלחיים, העיניים אדומות,
האף צורב מבפנים! תחושת מחנק, כמו צלילה עמוקה בלי הודעה
מוקדמת. ככה סתם, באמצע היום, בשידור חוזר, בטלוויזיה אני רואה
סיוט, מחזה שטני שכזה.
אני משתנה ברגע, משילה את העור מעצמי ועוברת למחנה השני. זה בא
מבפנים, זה חרוט עמוק...  עמוק מדי.

איך אפשר אחרי זה פשוט לחזור לסבבה, לשנטי, ל"יהיה טוב, החיים
ורודים ויפים, וברוגע ובשלווה עוד נלך יום אחד אל השקיעה ביחד
אנחנו והחיות האלה"? כוס עמאק, האריות הרעבים האלה יאכלו אתכם
ראשונים, שמאלנים תמימים!
ממש סיפור כיפה אדומה, תמימה, רכה וענוגה הלכה כצאן לטבח. מה
עוד צריך?
רכוש, אדמה, פיסת חלקה. אנחנו כאלו קטנים על הגלובוס, כמו
נקודת אור קטנה ביום דיכאון.
אז מה הם רוצים?