משב הרוח מהים
פנייך מלטף.
גלים גלים שולח.
מכה בשערך.
ולפעמים נדמה,
שאלו הם גלי זהב.

שאון הגל המתנפץ
מכה בעוז במזח,
ולך תמיד נדמה
שזוהי מנגינה
שאהובך שולח לך.

עוצמת את עינייך,
נותנת לגלים
אותך לסחוף למרחקים.
ומתמסרת את למחשבה
שאהובך ישוב אלייך
עם שוך השערה.

הוא לא ישוב
כל כך מהר אלייך,
כי בנמל אחר,
בחוף רחוק יותר,
ישנה אישה אחרת.
ממש כמוך, אוליי יפה יותר.

גם לה אותו מבט,
אותו כאב
ולב שבור אוהב.
גם היא שבויה,
כבולה באשליה
שהמלח שאת אוהבת
הוא המלח שלה.