רוח סתוית עוררה התנגדות, לפתיחת דלת הכניסה. בת אנוש התאמצה
ולאחר מאבק קצר, הצליחה להיכנס לביתה, כדי לגלות את חתולה
מיילל, לתשומת לב ולמים.
המכנס שפשטה, כבר לא היה מגוהץ ונעים כמו בבוקר ומחולצתה עלה
ריח של זעה ואבק, שנדבקו ונאספו אליה במהלך היום. במקלחת,
שכפתה עליה עייפותה, ניקתה במשנה מרץ את גופה, כאילו דבק בה
כתם חזק במיוחד וטורדני מהרגיל.
כשאדים חמים עולים מגופה, ישבה עירומה בחדר הבקרה ובידה כוס
גבוהה של מים קרים. הסתו הורגש אצלה בראש וכאבי תופים היכו
ברקותיה. כך השתרעה לה על כורסתה במשך כמה דקות, מהרהרת בינה
לבין עצמה על סיכום היום הארוך, שעבר עליה. בינות למחשבות עלה
צליל קטן של תוגה. מין כינור מייבב, מנגן חרישית על במה חשוכה,
כשרק אור קטן ועמום מאיר על מחברת התוים ולכנר אין פנים. ברקע,
ניקרה בה שאלה על זהות הכנר והיא החליטה להתאמץ ולבדוק.
המכשירים הודלקו, הצג הואר והנה שם, בפינת החדר, ישב מקור
המנגינה. מוקף בחבריו ובאנשים חביבים, נשים יפות בשמלות
חושפניות ומוזיקה מהירה ומרקידה, שם, שם ישב לו חף.
בת אנוש הסתקרנה למראה העיניים הכחולות האלה, שהיו ריקות מצד
אחד, אך אפשר היה, בתקריב, לראות את הסערה.
חף יחזור הביתה? חף לא יחזור הביתה? כבר עשרים וכמה שנים הוא
שואל את השאלה. ואולי כל הסימנים הראו את התשובה. אבל חף לא
עושה עם זה כלום. חף פחדן. תקוע באותה העבודה המתסכלת, חוזר
לאותו הבית החונק, נזרק בין הכן ובין הלא ולא עושה כלום.
אז, במסיבה, חף הגיע עם אשתו ונראה לחוץ ועצבני מתמיד. הוא
אמנם הוקף בידידותיו וניסה לבלות ואפילו רקד קצת. אבל הגוף
סירב לפקודה, הראש לא השתחרר. ושם בצד, עמדה אשתו ובחנה את
מעשיו. ולמרות שזכתה לתשומת לב של גברים צעירים, הוא ידע כי
הנסיעה הביתה תהיה קשה. היא חיכתה לו במכונית, לוחצת עליו
להיפרד מידידיו, מכינה את שיחת התוכחה. חף ידע, שהוא יסבול.
בחושך. הוא נהג הביתה, ננזף ללא הפסק ומתגונן ומתגונן. אולי
להסיט את ההגה ולהיתקל ברעש ובעוצמה, ברכב המגיח ממול? לא, לא
איש כמו חף יעשה את זה. הוא לא רוצה להרוג אחרים. אבל הוא גם
לא רוצה להרוג את עצמו.
ותמיד הוא יודע להסתיר את הדמעות בעיניו הכחולות, גם כשהוא
נעלב מעוד הערה של אשתו. חף, כמו שהוא לא יכול לפתור את
בעיותיו, מכיר את הפתרון לכל בעיות העולם. הוא איש חכם וצוחק
הרבה, גם כשהדמעות מאיימות לחנוק את גרונו.
למה לא לקום ולעזוב? לחף יש את התשובות. יש לו שני ילדים,
להתחשב בהם, יש רכוש משותף, יש זכרונות? חף כבר לא זוכר מתי
הוא חי.
הוא מצית עוד סיגריה ונזכר איך ישב עם הרווק הצעיר אז בפאב.
כמה קינא בו על אורח חייו. כמה קינא בו על הלבד. איזה אגואיסט,
הרווק הזה, חי לבד, שוכב עם בחורות חדשות כל הזמן, עושה מה
שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. חף הגדיר זאת כעולמו הקסום של
הרווק. ואולי זה עולמו המכושף של חף? חף כבר לא מסתכל בראי אין
לו מה לראות שם. הגיל נתן את אותותיו הברורים, השיבה פרצה
בשיערו המידלדל והקמטים כבר לא בודדים על פניו.
אי שם בפנים, מתחבאת לה התשובה של חף. הוא יודע מהי הטעות. הוא
יודע מה הבעיה. הוא לא מפחד על הרכוש המשותף. גם הילדים לא
מפחידים אותו בעידן המכוניות והטלפונים.
חף מציץ במראה לרגע, ומגלה את מה שלא רצה לגלות, את חף הפחדן,
האגואיסט הגדול, שנכנע לפחדיו. חף מפחד להיות לבד, אין לו אומץ
לצאת, הוא לא יודע לאן לברוח.
בת אנוש מכבה את הצג בחמת זעם מהולה ברחמים. הלילה היא לא
תירדם בקלות. היא נשכבת עירנית במיטתה, מאחלת לחף שיתעורר. רק
שיום אחד יתעורר אמיץ, לפני היום, שבו הוא לא יתעורר בכלל.