זוכרת בערב ההוא, כשדיברנו על יד אנדרטה שחורה
יצחק רבין נרצח ולנו אין אותו כמנהיג עתה
את טוענת שגם השלום נרצח ושנינו אומרים ישנה תקווה
ושנינו יודעים כי את אהבתנו לא ירצח איש
וכל בוקר אתעורר ואנשק את כתפייך
ואת שפתייך, (השמש עוד לא עלתה,
אוטובוסים ראשונים ירעידו קירות הבית) כל גופך בין ידיי.
לאחר שירצחו את החלום הציוני נעזוב את המקום בו נולדנו
נלכה רחוק מכאן, רחוק לעולם. (האם נתגעגע?)
רחובותיה של תל-אביב בשעות ערב,
יישארו חרותים בזיכרון בלבד. כל הנשיקות שלנו
כל הנגיעות שלנו יחיו לעד. והאם פנסי הרחוב עוד ימררו בבכי:
מדוע עזבו אותנו אחרוני האוהבים? כיצד יכולות המדרכות לחוש
עוצמת געגועיה של עיר, לאהוביה, לאוהביה, לשניים מעטים
המסוגלים
להרגיש בתשוקה
חסרת-גבולות, בין-גבולותיה?

אני ואמיר התווכחנו ודנו על איזה שם טוב יותר. אני אהבתי את
'יחד' כקונוטציה שנונה משהו למלפגתנו המתפוררת, אמיר, שנטש
מזמן את המפעל הציוני, רצה להדגיש את נטישת הארץ. גוי.
את דעתכם איזה שם טוב יותר אתם מוזמנים להשאיר...
אמיר מוסיף שקוראי הדפיוצר יחליטו בעצמם, פושטקים.