אדום, אדום, אדום, אדום! היום חזרה בת אנוש הביתה, עמוסת אדום.
עיניים אדומות מעייפות, פנים אדומות משכן בעל מראה מרגש, ודם
מבעבע באדום, מכעס על עצמה.
בחדרה חיכה לה חתולה, כהרגלו, מגרגר לקראתה במבט של פינוק.
מבטו הירוק הרגיע אותה קלות, אך האדום שלט במבטה.
לאחר מקלחת כחולה ומרגיעה, הכינה לעצמה תה צהבהב מצמחים
מרגיעים. בת אנוש סירקה את שיערה החום, והמסרק נשמט מידה -
אדום.
ברגליה העייפות, מיהרה אל חדר הבקרה בצעדים זריזים. אין מישהי
אחרת, זו חייבת להיות היא. אדום זו היא. לחצה על כפתורי
המכשירים, הפעילה את הצג וחיוך עצוב עלה על פניה. הנה היא -
ממשית. כן, היא אדום.
הצג הואר באור המרצד בחדר של ממשית. ממשית הזדקפה בכיסאה אל
מול המחשב וחזרה לרגע למציאות. ושוב חישבה את חישוביה וניסתה
לבחור. היא לא יכולה. ממשית לא יכולה לבחור. כל דבר שעשתה
בחייה היה מתוך הכרח. ובגילה, שהתקרב לשלושים, היה לה קשה
להתחיל עם העצמאות שהיא כל כך רצתה. אבל ממשית לא יכולה
להשתחרר. אמה נכנסת לרגע לחדר, מציעה לה דבר מה לאכול ותוך כדי
מעירה לה על חולצתה החושפנית. ממשית ממלמלת משהו לא מובן
ברוגז, ואמה יוצאת מהחדר. ממשית לא יכולה להוציא - אחרי כל כך
הרבה שנים שהיא שומרת הכל בפנים, כל מה שיוצא זה דברים קטנים
ומעצבנים. מין קטנוניות שכזו, של התעקשות על פרטים. מישהו אחר
היה מגדיר את זה כלחץ. אבל בסיר של ממשית יש הרבה מקום. כמעט
שלושים שנה היא ממלאת אותו בכל דבר שלא יוצא. אותו התבשיל
המבעבע, המאיים להתפרץ. ועכשיו הוא מלא מדי, המכסה מתרומם
והנוזל המורעל והרותח נוזל החוצה וחורך את הסיר מבחוץ בנחלים
דקים וסמיכים. ממשית לא יודעת לבשל.
הנה, היא מצאה לה קרני אור בחייה. דירה חדשה, הרחק מהוריה.
עבודה חדשה, הרחק ממנהליה. אהבה חדשה, הרחק מליבה... ממשית לא
יודעת לאהוב. היא יודעת לחנוק בפרטים הקטנים, בלחץ הזה של הכל
או כלום. לממשית אין אפור. היא חושבת שהתאהבה. שוב, כמו ילדה
שמשהו מוצא חן בעיניה. ושוב, האכזבה והתסכול מכים בה, כי היא
לא יכולה להשיג.
לממשית אין סבלנות. היא מחכה לדבר שלא זז. שוב היא מעבירה יד
בשיערה. עוד משפט שנון מוקלד אל המחשב. ממשית בחורה חכמה. היא
מבינה, אבל לא מוצאת את הכח לשנות את עצמה, אז היא מנסה לשנות
אותו. מיהו? בכל פעם מישהו אחר. הוא לא יכול להגיע הערב? מוקמת
סוכת אבלים. הוא לא אוהב אותה יותר. חרדת נטישה מציפה אותה בכל
רגע שהוא איתה. דמעות מציפות את עיניה בכל רגע שהוא איננו.
מחר, היא אומרת, אתעורר במקום אחר, במקום עבודה אחר, אבל ממשית
תישאר עם עצמה.
בת אנוש מוחה דמעה מול הצג, מלווה את ממשית אל ארון הבגדים.
ממשית מוציאה סט של בגדים תחתונים סקסיים במיוחד. אין ספק שהם
יהלמו את גופה. פושטת את בגדיה, ממשית סורקת את קעקועיה
המרשימים, המזמינים כל עין לנעוץ בה מבט רעב. אבל ממשית לא
יכולה להשתנות. העגיל על טבורה לא רוקן את תוכן הסיר.
ממשית צריכה עזרה, ממלמלת בת אנוש לעצמה, לוגמת קצת מספל התה,
שהתקרר.
ממשית נכנסת לחדר האמבטיה, מסובבת את ברזי המים. שוטפת את
עצמה, נוגעת במקומות חבויים. ממשית אוהבת את המגע, אבל לא
יכולה שיגעו בה. גופה רחוץ היטב ומדיף ניחוחות של נקיון
ותאווה, אבל ממשית עמוסה בלכלוך ששום סבון לא ינקה.
הברזים נסגרים, והיא מנגבת את גופה ביסודיות. מביטה במראה
ורואה פנים צעירות לגילה. ממשית ילדה. היא פונה לצאת מחדר
האמבטיה, מאבדת קלות את שיווי משקלה, מנסה להיאחז בדלת, אך
ראשה נחבט במתלה המגבות. כאב חד מפלח את גבתה והיא פולטת אנקת
כאב. עיניה מתמלאות דמעות, כשידה נשלחת אל הכאב. מבט בידה
המלאה בדם מעוות את פניה בבהלה - אדום.
בת אנוש לוגמת לגימה אחרונה מהספל, מכבה את הסיגריה במאפרת
המתכת, מכבה את הצג. מורה למכשירים להיכבות ונועלת את חדר
הבקרה. מחליקה אל מיטתה בעייפות האופינית, מלטפת את חתולה
ברגלה ועוצמת את עיניה.
תן לה קצת כחול, רק קצת כחול, היא לוחשת בנשימה של שינה.