ישבנו בדירה השכורה שלה בהרצליה, דירה יפה, שתי קומות, 2
מרפסות, אחת פתוחה, חדר שינה גדול עם ארון בגדים מעץ חום ו
"משרד" עם מחשב ושני טלפונים, שירותים ואמבטיה, חדר לילדה וחדר
טלוויזיה ומשחקים, פינת אוכל, מטבח וסלון, הרבה מרווח בשביל
אמא וילדה בת 6 וחצי. דירה יפה, פעם אפילו היא יכלה להיות גם
שלי...
"תראה, אני בחרתי", היא התחילה ולפי המבטים שלה וטון הדיבור
שלה, ידעתי לאן הדברים הולכים. ישבנו למעלה, במיטה, עישנו
סיגריה שאחרי, היה אחלה, בשבילי, לא כל כך בשבילה, מתברר...
פעם ראשונה בחיים שלי שהבנתי שאני לא כל כך "מספק את הסחורה",
איך שאומרים, אבל הייתי מוכן להשתפר, ללמוד, לעשות דברים אחרת,
ככה זה כשאוהבים באמת.
היא דיברה בקול מאוד חד, כאילו ידעה בדיוק מה היא רוצה, אבל
תמיד היה לי ספק בכך, במיוחד בזמן האחרון, כשהזוגיות שלנו
נדחקה לפינה ופינתה מקום לדברים יותר דחופים, הכסף התחיל ללחוץ
מאוד והיא פיגרה בחובות שלה, הדירה עמדה על הפרק וכך גם הבת
שלה, כשהעסק שלה מקרטע ולא נותן את הפירות שהוא אמור לתת והיא
עבדה קשה, היא עבדה בצורה מושלמת, אני אף פעם לא ראיתי מישהו
שמשקיע כל כך הרבה באנשים, מבין אותם, עושה הבדל בחיים שלהם,
נותן להם כל כך הרבה, כל אדם שהיא באה במגע איתו, החיים שלו
השתנו מהקצה אל הקצה, לא יודע איך הם לא אסירי תודה שיש להם
אותה בחיים שלהם.
והיא - מה יש לומר? נגעה בי הכי מכולם, שינתה אותי לנצח עם
התובנות שנתנה לי, עם הדלתות שפתחה בשבילי, היא היחידה בחיים
שלי שנתנה לי משהו בתמורה לנתינה שלי, דבר שעדיין לא קרה לי עם
אף אחת. היא התחילה הכל, היא הזיזה קדימה, שמאלה, אחורה,
ימינה, לפי ראות עיניה, היא זאת שאמרה את המילה הראשונה, היא
גם זאת שאמרה את המילה האחרונה.
"עם כל הדברים שעכשיו אני עוברת, אני לא יכולה גם עם זה, ולא
נעים לי עם כל ה ON וה OFF הזה, אני צריכה יציבות בחיים שלי.
בחרתי, שאני לא רוצה כלום כרגע".
וזהו, מבחינתה, זה נגמר. רק שאלה של זמן, אני אומר. מאז ההפלה
הקשר שלנו עובד על זמן קצוב, כאילו מחזיקים אותנו עם סטופר, אם
הייתי יודע שיהיה ככה, הייתי אומר אז - "אז מה? את בהריון, את
אומרת? בכיף, תמיד רציתי ילד, איך נקרא לו?"... אם רק
ידעתי...
אבל זה לא היה ככה, כמובן. הייתי חייב להרוס את זה, לקחת את
הדבר הכי טוב שקרה לי (כמו עוד הרבה דברים טובים אחרים) ולעשות
את הנזק שאני כל כך יודע לעשות. אם רק הייתי חושב לפני שאמרתי
מה שאמרתי... הגבתי כאילו היא אמרה לי שנשארו לי עוד חודשיים
לחיות, אני מבין למה היא כעסה...
כשהתעשתתי ובחרתי זה כבר היה מאוחר מדי, היא כבר החליטה.
בדיוק לפני שעברנו לדירה החדשה בהרצליה, הכל היה מוכן, הבאתי
את כל הדברים שלי מהבית של ההורים בארגזים, מעבר דירה אמיתי
ראשון שלי, בגיל 25. רצינו לבנות משהו שיעבוד, גם לעסקים שלנו
וגם לחיים המשותפים שלנו ביחד, ארזנו גם אצלה ובדיוק באותו
יום, התחילו הספקות להתעורר בליבה.
אני בחור שתמיד נופל בדברים הקטנים: או שאני נמצא במקום הנכון,
אבל לא בזמן הנכון, או שאני נמצא בזמן הנכון, אבל במקום הלא
נכון, אני לא חושב שאי פעם עמדתי בשניהם. וכאן הייתי באמת
במקום הנכון מבחינתי, אבל העיתוי של מה שעשיתי היה בדיוק לפני
פריצת דרך, שם אני תמיד נופל, שם אני תמיד מקבל את המכה,
וקיבלתי אותה חזק בראש באותו יום שהיא "העיפה" אותי בעדינות
מהבית החדש, שעדיין אפילו לא פרקתי את הארגזים שלי (לפחות לא
הייתי צריך לארוז עוד פעם) וחזרתי בבושת פנים הביתה.
כבר אמרתי לכולם שאנחנו עוברים, כולם ידעו, גם בעסק, גם ההורים
שלי, גם החברים, הייתי מאושר, הכי מאושר שהייתי אי פעם, תכננתי
כבר הכל, אנשים כבר התחילו להתרגל לרעיון, אחרי שבמשך יותר
מחודש כולם הרימו גבות והפכתי פתאום למוקד הרכילות של העסק, לא
היה אחד שלא דיבר על זה, איתי או מאחורי הגב שלי, פעם ראשונה
שלי בכותרות...

הכל התחיל במאי, לפני חצי שנה. בעצם, זה התחיל קצת לפני, רק
ששכחו לעדכן אותנו...
זה היה אירוע חודשי של החברה, סמינר של יומיים במרכז, כשבסוף
היום הראשון הייתה מסיבה, כרגיל.
הייתי עם כל החברים שלי שם, אכלנו ארוחת ערב לפני זה, אחר כך
דיברנו קצת ובסוף הלכנו למסיבה. רקדנו, שתינו, השתוללנו, היה
כיף לא נורמלי באותו לילה, הארגון שלי היה שם, דברים חדשים
התחילו להתפתח והייתי בתקופה טובה, גם עליתי דרגה בחברה באותו
ערב, אז בכלל היו לי הרבה סיבות לשמוח ואז התחיל הקריוקי. לפני
זה היא באה אלי והוציאה ממני הבטחה לדואט משותף, לא יודע מאיפה
היא שמעה שאני יודע לשיר דואטים.
לפני הערב הזה היא הייתה מישהי שהערצתי, לא דיברנו לפני זה, או
אולי כן, אבל אני לא זוכר, היא הייתה מלכת הבמה, היא הייתה זו
שכולם סובבים סביבה ועדיין היא כזו, מישהי שנותנת השראה לכולם
רק במבט אחד, רק במילה אחת, היא לא הייתה צריכה יותר מזה. תמיד
רציתי לדבר איתה, לשבת איתה לשיחה, היא הייתה בדיוק בפריצה שלה
בעסק כשהייתה בדרך לדרגה הבאה ורציתי קצת להכיר אותה, לא יודע
למה מכולם דווקא היא משכה אותי, לא משיכה פיזית בהתחלה אבל
משיכה לאדם שהיא, קודם כל, אבל מי בכלל חשב אז ש?...
אז את השיר הראשון שרתי לבד, לא זוכר אפילו מה שרתי, כנראה לא
היה מי יודע מה, היא לא הייתה שם באותם רגעים, וחשבתי שהיא
שכחה ממני, אז הבטחתי לידידה שלי שאני אשיר איתה את "זה כל
הקסם", שיר שחרוט בי עד היום, כל פעם שאני שומע את זה עוברת בי
צמרמורת.
ואז, בדיוק לפני שעלינו לשיר, היא באה.
"הבטחת לי שיר איתך", "נכון", עניתי, "אבל לא היית פה ותורי
הגיע, אז הבטחתי למישהי אחרת", "לא אכפת לי, אני שרה איתך
היום, לא מעניין אותי", תמיד ידעה מה היא רוצה ותמיד השיגה את
זה, עם הדם החם שלה (מרוקאית, מה לעשות...).
אז אמרתי לידידה שלי שתחכה ועלינו לשיר. היה לה קול משגע, קול
רדיופוני, קול כזה שמרגיע אותך, לא משנה איפה אתה נמצא ומה אתה
עובר, רק תשמע את הקול שלה וזה יעבור. והיא שרה כל כך יפה, היה
לנו אחלה דואט ביחד, חשבנו אפילו להוציא דיסק משותף...
הרגשתי משהו, אבל זה היה קצת מעורפל, לא חשבתי על זה בכלל
כאפשרות. אחרי הכל, לא בדיוק התאמנו, לא מבחינת המראה, לא
מבחינת הגיל, היא הייתה גדולה ממני ב 12 שנים, לא מבחינת
המודעות העצמית והרוחניות, היא פשוט הייתה גדולה עלי בכמה
מספרים, לא שקלתי בכלל את האפשרות הזאת, אבל, בכל זאת, היה שם
משהו, באותו ערב, משהו ששכחנו אותו לגמרי, עד החודש שאחרי...
בחודש שאחרי טסנו לקפריסין, לבית ספר של החברה. רצה הגורל
ודרור, החבר הטוב שלה והמורה שלה בעסק, לא הגיע, למרות שהבטיח
שיגיע. אולי ככה קיבלנו את הבמה להתחיל.
היה שם נחמד, הייתי עם חבר טוב שלי בחדר, תכננו תכנונים, שני
חבר'ה צעירים, על זה שנחזור לשם יום אחד עם הרבה כסף, ונתפוס
בחורות, ונעשה הרבה דברים יפים ביחד, והיינו בחוף שם, שתינו,
היה מדהים, לא אשכח את זה. היו כמה מסיבות ואנחנו ישנו בלילה
הראשון והיא יצאה עם חברות, ועשתה חיים, כמו שראיתי בתמונות
שהיא פיתחה, בלילה השני כבר יצאנו ביחד, אמנם עם עוד כמה
אנשים, אבל היינו שם ביחד ורקדנו, והסתכלנו אחד על השני והיה
שם משהו, אבל לא יודע מה, הרגשה מוזרה כזאת שאף פעם לא הרגשתי.
כן, היא גם יודעת לרקוד, לא רק לשיר...
אחרי זה היה הבית ספר, שבשבילו בעצם באנו, שבו היא קיבלה על
הבמה את הדרגה שלה, מאוד התרגשתי בשבילה, אני יודע שהיא נתנה
הכל והיא השיגה את מה שהיא רצתה, זה הגיע לה.
בערב, בהפלגה, על הספינה, דיברנו לבד, אבל זה היה דיבור עסקי
נטו, היא שיתפה אותי בכמה מסודות העסק שלה, שום דבר אישי לא
היה שם.
לקראת הסוף היא פגשה בחור יווני נחמד והם התחילו לדבר, וישר
חשבתי - או, סוף סוף היא מצאה מישהו שמוצא חן בעיניה.  הרגשתי
משהו כשראיתי אותם מדברים ביחד, אחרי כמה חודשים התברר לי שזאת
הייתה קנאה, למרות ששיחקתי אותה שהכל בסדר והשארתי אותם לדבר
ואפילו יזמתי הליכה מוקדמת למלון כדי להשאיר אותם לבד, למרות
שהיא ביקשה ממני לשמור עליה, כי היא שתתה קצת יותר מדי...
ביום  האחרון טיילנו קצת עם כולם וכשחזרנו ארזנו הכל והתכוננו
ללכת הביתה.
באוטובוס בדרך לנמל התעופה היא ביקשה לשבת לידי וקיבלה, שמה את
הראש שלה עלי ונרדמה. הייתה עייפה, המסכנה. ליטפתי אותה
וחיבקתי אותה, עדיין מרגיש משהו, אבל לא יודע מה. גם כשאני
משחזר את זה אני לא יודע בדיוק מה הלך שם.
הגענו סוף סוף למטוס, ישבנו אחד ליד השני, כמובן שגם שם היא
ישנה, למרות שהטיסה הייתה קצרה.
נחתנו, לקחנו את המזוודות ונסענו כל אחד לביתו. חשבתי שכאן זה
הסתיים ובחזרה לשגרה, אבל טעות: כאן הכל התחיל...
למחרת בערב קיבלתי טלפון ממנה. שאלה מה אני עושה ואם בא לי
לקפוץ לקפה. אמרתי כלום וכן, ובאתי. ישבנו, דיברנו על כוס קפה,
עישנו סיגריה, ובדיוק לפני שרציתי ללכת, היא הפילה את הפצצה:
היא אמרה לי שהיא לא רוצה להפחיד אותי או להבריח אותי, ואני לא
זוכר בדיוק באיזה מילים היא השתמשה, אבל בשורה התחתונה היא
אמרה שהיא רוצה משהו איתי ואני הייתי בהלם. לפני שהלכתי, היא
פשוט הצמידה אותי לקיר ונתנה לי נשיקה כמו בסרטים. עד אז ידעתי
שיש דברים כאלה, אבל לי לא קרה דבר כזה בחיים.
עדיין לא עיכלתי מה זה אומר. הלכתי הביתה ב 4 בבוקר כולי
מבולבל, לא מבין מה הלך שם, היא גם "האשימה" אותי בזה שאני
בלבלתי אותה, כש"התחלתי" איתה בקפריסין, למרות שאפילו לא חשבתי
על זה. בכלל, היה לי קשה לישון באותו לילה...
בימים הראשונים, הכל קרטע קצת, לא ידעתי אם אני בכלל רוצה, היא
הייתה גרושה, בת 37, עם ילדה בת 6, שונה לגמרי מאשת חלומותיי,
לא כל כך יפה, לא בת 16, אבל כשהיית מסתכל לה בעיניים, היא
הייתה היפה מכולן, את זה אהבתי בה מהרגע הראשון.
כשכבר נפתחנו והתחלנו לזרום היה לי קשה בקטע של הסקס, לא אמרתי
לה את זה בפנים ואני חושב שעד היום לא אמרתי לה את זה, אבל לא
נמשכתי אליה בהתחלה, בגלל זה גם הסקס בינינו התעכב בחודש, לא
בגלל שמשהו לא היה בסדר בה, פשוט הייתי צריך "לעבוד על עצמי"
ולשנות את הקבעונות שהיו לי בראש לגבי איך אשת חלומותיי צריכה
להראות ותוך כדי גם עברתי ממנה "קורסים" על בחירה, על מה זה
אומר לחיות את החיים, על הכוח של הרגע, על לחיות עכשיו, על
קבלה, והאמת, זה עשה לי משהו, כאילו בדרך שלה היא הביאה אותי
אליה, דבר שאולי לא יכלה לעשות אם הייתי נשאר אותו משה שהייתי
לפני שהכרתי אותה, היא פשוט עשתה ממני אדם אחר, טוב יותר, ממה
שהייתי.
מתחילת הקשר היה ברור שחלק זה לא ילך. בהתחלה היא החביאה אותי
מכולם, "רק שאף אחד לא ידע, או ישמע, חס וחלילה", ולי קשה
כשמחביאים אותי, בטח ובטח כשאת מישהי שמעבירה אותי "סדנאות" על
בחירה ועל להיות חופשי ועל לשים זין על מה שכולם חושבים, אבל
זרמתי עם זה, כי רציתי אותה. לי, באותה נקודה, זה כבר היה
ברור.
את האמת, בהתחלה יותר משך אותי להיות ה"תלמיד" שלה, מישהו שהיא
"תגדל" אותו ותלמד אותו את כל חכמת החיים שלה, ויש לה בכמויות,
ידעתי שאיתה אני יכול לגדול, ומהמחשבה הזאת נכנסתי לקשר הזה
בהתחלה.
אבל ככל שעברו הימים, גיליתי שאני יותר מתאהב בה, באדם שהיא
ופחות במה שהיא יכולה לתת לי או מה שאני יכול לקחת ממנה. ראיתי
אותה מקרוב, מבפנים, עם עצמה, עם הבת שלה, עם החברים שלה, עם
האנשים שעובדים איתה וגיליתי מישהי חדשה, מישהי שלא הכרתי
לפני, פשוט התאהבתי בה, זה כבר היה לי ברור מאז, שאותה אני
רוצה, איתה אני רוצה להיות.
ראיתי אותה, עם כל החסרונות שלה, חוסר הבטחון, שהיא מחפה עליו
כל כך טוב, קשיים בניהול כספים, דבר שאולי היא הייתה האדם
האחרון שיש לו את הבעיה הזאת, תמיד חשבתי שאליה צריך לפנות
כשיש בעיות של כסף, יחסים עכורים עם המשפחה, הלקאה עצמית,
דברים שבחיים לא הייתי חושב עליה, כי היא יודעת להסוות את זה
כל כך טוב...
זאת, אולי, הבעיה שלה. כל החומות האלה, כל ההגנות האלה. אני
מבין אותה, היא סיפרה לי סיפורים מזעזעים על הקשרים הקודמים
שלה ועל העבר שלה, שאפשר להבין מאיפה זה בא, אבל...
פשוט קיבלתי אותה כמו שהיא, עם הכלים שהיא נתנה בידיים שלי, כל
כך אירוני זה היה.
כבר בהתחלה כולם כבר התחילו להתלחש, והחברה הייתה כמרקחה.
"תגיד לי, זה נכון? אתה והיא ביחד?", "תגיד לי, מה שמעתי עליך
ועליה?", "איך אתה מסתדר עם הפער בגילאים?", "אתה יודע שהיא
גרושה", "אתה יודע שיש לה ילדה", "בלה בלה בלה בלה..."
נאלצתי להדוף את כל השמועות האלה מעלי, ואמרתי לכולם שאני בכלל
לא יודע על מה הם מדברים, לא בגלל שזה מה שרציתי לומר, אני
בכלל רציתי לומר: "כן! אני איתה ואני מאושר! זה מה שרציתי כל
החיים שלי! בחרתי בה והיא מדהימה, לא אכפת לי בת כמה היא או
מאיפה היא באה או אם יש לה ילדה או לא, אני בחרתי בה!", אבל לא
יכולתי. זה לא מה שהיא רצתה שאני אגיד, עדיין הייתי צריך
להתחבא.
עד ששבועיים אחרי, באותו מקום, לקחנו חדר ביחד עם הילדה שלה
וכנראה שהיא שתתה קצת יותר מדי, כי באותה מסיבה, כשרקדנו ביחד,
ליד כולם, היא תפסה אותי פתאום ונישקה אותי ליד כולם.
אני הייתי בהלם, וכאילו שהכל נעצר וכולם הסתכלו רק עלינו, אבל
לה לא היה אכפת ובטח שלי לא...
מאותו רגע כל השמועות הפכו לעובדות, והכל התחיל לתפוס כיוון
חיובי בינינו.
השיא היה בפריז, בכנס הבא שנסענו אליו. פה כבר היה ברור לכולם
וגם לנו, שאנחנו ביחד. עשינו תכנונים לטייל שם ביחד, לראות
מקומות יפים, אני הכנתי את הצרפתית שלי, שצברתי במשך חצי שנה
בארץ ואת הידע שלי במקומות בחו"ל, שצברתי במשך השנה שהייתי
בחו"ל והייתי מוכן לנסיעה.
קבענו שניסע יום יומיים לפני כולם, כדי שיהיה לנו קצת זמן
לעצמנו, לפני שכולם באים ומתחיל הבלגן.
לקחנו חדר מדהים, עשיתי לה טיול מודרך ברחבי פריז, למרות שאף
פעם לא הייתי שם והכל דפק כמעט כמו שעון, עד אותו לילה...
באחת הפעמים היחידות שלא שמנו קונדום, זה קרה.
חזרנו לארץ, תכננו את מעבר הדירה שלנו ביחד, ואז, היא אמרה את
מה שאז לא רציתי לשמוע, וזה הקרחון שהפיל את ה"טיטניק" שלנו,
מסתבר...
"אני חושבת שאני בהריון". אני הייתי קפוא, לבן כמו קיר שעובד
רס"ר סיים לצבוע, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. וכשכבר הוצאתי,
זה היה מאוחר מדי להחזיר אותן... ככה זה, יש 3 דברים בעולם שאי
אפשר להחזיר: זמן שאבד, חץ שנורה ומילה שנאמרה...
"מה פתאום? איך זה יכול להיות? אבל נזהרנו!" צעקתי. "את
בטוחה?", "כן, עשיתי בדיקה והיא הייתה חיובית", "רגע, אז מה את
חושבת לעשות?", "אני הבטחתי לעצמי שבחיים אני לא אעשה הפלה",
היא אמרה, והמילים שהיא אמרה היו כל כך חזקות, עד שהגבתי כמו
שהגבתי... "אל תגידי לי שאת הולכת ללדת את התינוק! זאת לא רק
החלטה שלך, את לא יכולה להפיל עלי משהו שלא רציתי! זאת החלטה
משותפת של שנינו!", בדיוק כאן הספינה שלי פגעה בקרחון והתחילה
לשקוע...
והיא המשיכה לשקוע, עד היום היא שוקעת, מדי פעם עולה למעלה מעל
לגובה המים, אבל הכיוון הכללי הוא למטה, גם עכשיו.
היא לא הייתה שלמה עם כל הסיפור הזה של ההפלה, בטח שלא איך
שהגבתי בפעם הראשונה על זה, דבר שהיא לא שוכחת לי אותו עד היום
וגם לא רצתה שאני אהיה שם איתה, אז גם את זה לא עברנו ביחד,
חזרתי הביתה להורים עם זנב בין הרגליים, כולי מרוסק לחתיכות
קטנות.
הכל פתאום נעצר וחזר לימים של פעם, שנתתי הכל וקיבלתי סטירה
חזקה לפרצוף, אבל שלא כמו אנשים אחרים במצב כזה, אני לא שמתי
לי חומות, אני תמיד המשכתי להרגיש, תמיד המשכתי לחיות, כי אותה
הרגשה נטו יכולה להיות כואבת מאוד ומרסקת ויכולה להיות הדבר
הכי טוב שקרה לי בחיים, כמו שנאמר: "מי שרוצה לאכול דבש צריך
לאכול לפני זה הרבה קש" ומי שלא מוכן לאכול את הקש הזה, מהפחד
שאולי הוא יתאכזב, או אולי הוא יפגע, לא יוכל לאכול דבש לעולם.
הוא אולי יצליח בחיים, אבל לא יחיה אותם מבפנים, לא לטוב ולא
לרע.
זה מה שגרם לנו לחזור בסופו של דבר להיות ביחד, אם כי
בהסתייגות, לא כמו בהתחלה. עד אותו יום שזה נגמר המשכתי
להסתתר, המשכתי להחביא את הקשר הזה מכולם, לבקשתה, כמובן.
חזרתי לביקורים קצרים אצלה בבית, לפעמים ישנתי אצלה ולפעמים
לא. גם הבת שלה, שעשתה בעיות בהתחלה, התחילה להסתדר איתי והכל
נראה כאילו עברנו את המשבר גדול, המבחן, אם תרצו לקרוא לזה
ואנחנו עדיין ביחד, זה בטוח אומר משהו, שהקשר שלנו חזק, ככה
חשבתי.
אם בהתחלה היא זאת שעזרה לי, בזה שהיא הכניסה אותי אליה הביתה
ודאגה לי לאוכל ולכביסה ולהכל, ואפילו שילמה לי על הטיול
לפריז, עכשיו החלפנו תפקידים, אני זה שעזר לה אחר כך, עם כסף
ועם מצרכים שהייתי קונה בהתחלה ואחר כך מביא מהבית, עם הרבה
שאלות מצד ההורים שלי שלא זכו לתשובה, עם טרמפים לצפון ולכמעט
כל מקום שהיא הייתה צריכה, עם להיות שם בכל רגע, בכל שניה שהיא
הייתה צריכה אותי.
בסופו של דבר, עם כל הבלגן מסביב לחיים שלה, הקשר הזה נגמר כי
הוא היה קורבן של הנסיבות, חשבתי שהוא יותר גדול מזה, אבל לא.
הקשר הזה לא נכנע לי, הקשר הזה לא נכנע לאהבה ולרגשות. הקשר
הזה נכנע לדברים אחרים, כמו מצב כספי, כמו עבודה, הקשר הזה
הובס במגרש שהוא אף פעם לא ידע איך משחקים בו. גם אני לא ידעתי
איך לשחק במגרש כזה, את המשחק של החיים, כשהקשר שלנו הוא הדבר,
שבמקום לתת את הערך המוסף ולדחוף קדימה, רק עצר אותם וזרק אותם
אחורה.
אז עכשיו, כמה ימים אחרי, אני סוף סוף מבין. אני יודע. טוב, יש
גם צדדים רעים בלהיות עירקי ומרוקאי, אחד הדברים הוא ההבנה
האיטית שלי, אבל לפחות אני מבין בסופו של דבר.
אני מבין למה זה נגמר, או אולי זה עוד משבר שחולף, רק הזמן
יגיד, אבל עכשיו אני מבין.
הטלפונים שלה שלא מפסיקים לצלצל, ואתה אף פעם לא יודע איזה מכה
אתה הולך לקבל מעבר לקו, האנשים ש"שותים לה את הדם" עם כל מיני
בקשות, הכסף שהיא חייבת לכל העולם ואישתו, הזמן/לא זמן שהיא
נמצאת עם הבת שלה וגדלה ביחד איתה, העסק שלה, שמתפרק לה מול
העיניים, לא משנה כמה קשה היא עובדת והיא עובדת קשה, בעל הבית
שלה, שככה קרוב להעיף אותה לרחוב וזה לא שהיא לבד, יש לה ילדה
איתה, היא צריכה לדאוג גם לה, אין כסף בארנק, אפילו לא לדברים
בסיסיים, כמו אוכל במקרר, שריק לאחרונה, החובות שלה, שרק
הולכים ונערמים, היחסים שלה עם ההורים והמשפחה בכלל, פער בין
העולם הרוחני, שבו היא מאמינה כל כך, לעולם המציאותי שטופח על
פניה כל יום מחדש, משבר אמון בעצמך וביכולות שלך, הכל ביחד זה
יותר מדי, אפילו בשבילה וכן, בטח יהיה לה גם זמן בשבילי...
אז היא אמרה שאני מקום שלישי בחיים שלה, אחרי העסק והבת. אני
הייתי אומר, שבמצב של עכשיו, אני מקום שלישי אולי מהסוף.
עכשיו היא לא צריכה יחס חם ואהבה, מסז'ים ופינוקים, חיבוקים
ומילים יפות, כל אלה לא ישלמו לה את החובות, לא יספיקו לקנות
מצרכים במכולת או להרים את העסק, או יהפכו את היחסים שלה עם
עצמה והמשפחה לאידיאליים, אז למה צריך את זה עכשיו לעזאזל?!
עכשיו אני מבין הכל. עכשיו אני מבין את הבחירה. או שאני פשוט
נתלה בסיבות אחרות מעבר לזה שאולי אני לא מספיק טוב בשבילה...
הכל יכול להיות, יכול להיות שזה בכלל אני והנסיבות לא קשורות.
ספק גדול...
אני מאמין שהנסיבות ניצחו אותנו, עכשיו אנחנו כל אחד בפינה
שלו, שנינו חבולים וכואבים, בטוח הייתה יכולה להיות דרך, אבל
אני מבין את הבחירה, זה הדבר הכי טוב בשבילה לעשות עכשיו, היא
צריכה כסף, לא אהבה, לא עכשיו.
אולי אני טועה, אבל המצב הזה שלה בטוח לא עוזר. עכשיו אני שוב
במקום הנכון, עם הבנאדם הנכון, אבל שוב, בזמן הלא נכון.
יום יבוא, אני אחכה, אולי יגיע הזמן הנכון, אולי לא ואני מקווה
שאני אהיה גם במקום הנכון בשבילי, ביחד איתה. אולי אז היא תבחר
אחרת, אני רק רוצה שיהיה לי הכוח לחכות את כל הזמן הזה, עד שזה
יקרה... או שהזמן יהיה נכון, אבל אני אהיה במקום אחר...
או שלא...
מה יקרה בסוף, לא ידוע. אני לא נביא, אני רק יודע מה אני רוצה,
אני לא יודע איך משיגים משהו כשיש עוד אדם אחד, עם רגשות
ורצונות משלו, שעומד בדרך לזה, או יותר נכון, היא האדם שאני
רוצה, גם לה יש רצונות וכרגע זה לא הולך ביחד, מסתבר.
אז אני אחכה ויקרה מה שיקרה, אני לא יודע מה אני מעדיף: שאני
זה הגורם לפרידה הזאת או שהנסיבות גרמו לזה לקרות, כי אם זה
הנסיבות, הן יכולות להשתנות, אבל אני לא יכול להשתנות, אני לא
רוצה להשתנות, אני מי שאני בכל מקרה...
מה שלא יקרה, אני לא אשכח אותה, היא לקחה אותי ממקום חשוך לאור
שאני רואה עכשיו, אני עדיין עומד ממש לפני התהום שפעורה
מתחתיי, אבל עכשיו, שלא כמו פעם, יש לי את הכלים להתמודד עם
זה, הייתי עושה את זה ביותר קלות אם היא הייתה מלווה אותי גם
עכשיו צעד אחרי צעד, אבל ברור לי שכרגע זה לא יקרה, אני לבד
במערכה הזאת, ואני חייב לנצח, כדי להיות בעמדה משופרת לקראת
היום שיגיע (או לא יגיע), ואולי בשורות אחרות יהיו בפיה, טובות
יותר...