כוהנת הרוח עברה בגלימתה הלבנה הארוכה בין העצים, אל תוך השביל
העתיק המרוצף המוליך אל מסדר הכוהנות. היער היה שקט. הקול
היחיד שנשמע מלבד ציוצי הציפורים היו הדים מרוחקים של השוק
בעיר הקרובה והקשות המטה שלה על הלבנים החומות. סנדליה הקלים
לא השמיעו כל קול כשפסעה באיטיות אל עבר המקום שהיה ביתה מזה
מספר חודשים, מאז עברה לעיר הצפונית. המסע היה ארוך, אבל היא
שמחה שהיה בכוחה לעזור לכפר הקטן. למעשה, היה צורך שם גם
בכוהנת כחולת גלימה, אבל היא התמודדה עם הבעיות הרבות בהצלחה
יחסית.
המקדש נגלה לעיניה לבסוף, טירה גבוהה ומסבירת פנים, ללא חומה
סביבה. הצריחים הלבנים בהקו באור השמש ודגלי ארבעת הצבעים נצצו
בראשם. הרוח שרקה בצמרות העצים, ועל ספסלים קלים מתחתיהם, ליד
הנחל, ישבו הכוהנות ונחו בצל, נהנות ממזג האוויר הנוח. היא
חייכה. היה טוב להיות שוב בבית.

לילך הציגה באנחה את כרטיס התלמיד הכחול שלה אל מול השומר
החשדן. היא לא האשימה אותו - הפיגועים הרבים בעת האחרונה
הכריחו את השומרים לבדוק ביתר קפידה את הנכנסים לתיכון, והיא
בהחלט לא נראתה כמו רוב האחרות. נעלי ספורט מהוהות במקום
המגפיים האופנתיות. מכנסי חאקי ישנים במקום ג'ינס צמוד. חולצה
קצרת שרוולים, אפורה וגזורה בצווארון במקום חולצות הבטן. שיער
בהיר, אסוף על עורפה ולא מפוזר על כתפיה בתסרוקת אופנתית כזו
או אחרת. היא לא האשימה אותו על שהתעקש לראות את כרטיס התלמיד
שלה. היא גם לא האשימה את האחרות על שהתלבשו לפי צו האופנה
הדרשני כל כך, על כך שהוקיעו אותה מתוכן כיוון שלא נראתה כך.
היא לא האשימה אותן על כך שריכלו עליה מאחורי גבה, על השמועות
שניסו להבהיר למה כל כך לא אכפת לה מהמראה שלה.

הכוהנת פסעה מעל גשר העץ על הנהר וסנדליה השמיעו סוף סוף את
הקרקוש המוכר של עור הנוגע בעץ. עד שהגיעה לעברה השני של הגדה,
השתתקו כל השיחות סביבה. הכוהנות הצעירות יותר לטשו בה את
עיניהן, והיא חשה את מבטן מחליק על כל גופה, עובר על שיערה
הבהיר, עיניה הכחולות, המטה הנושן והמעוטר, ננעץ בקווי המעמד
שעיטרו את שולי גלימתה. היא יכלה כמעט לשמוע את מחשבותיהן
מתרוצצות, תוהות כיצד הצליחה אישה צעירה, בגילן, להגיע למעמד
כה גבוה. הבוגרות יותר, שכבר הכירו את פניה, קמו כדי לברך אותה
בניד ראש, בחיוך זהיר או בתנועת יד עתיקה בעלת משמעות שאבדה
בנבכי הזמן. היא השיבה את הברכות, מנסה להסתיר את הצחוק המריר
שכבר החל גואה בתוכה. היא ידעה שהשמועות טענו שעצרה שיטפונות,
כיבתה שריפות, הצילה כפרים שלמים מכליה ונלחמה בהידרות בעלות
שני ראשים. מעט מאוד מכל אלו היה נכון. לכוהנת הרוח היתה פשוט
תמיד היכולת להיות במקום הלא-נכון בזמן הנכון, ולעשות את הדבר
הנכון, עד כמה שכוחותיה אפשרו לה. היא המשיכה בדרכה אל תוך
המנזר ואוזניה החדות קלטו את השיחות המתחדשות בערנות מאחוריה.
את הטון רוחש הכבוד, בו נמלך שמץ של קנאה.  

לילך חייכה חיוך מריר כשפנתה אל המסדרון של כיתות יב' ושמעה את
הצחקוקים מאחוריה, אך לא חשה את המרירות עצמה. היא התנגדה
לטיפול הפסיכולוגי אליו נגררה ביד הוריה לפני כמה חודשים,
טיפול לו נזקקה בגלל ה... בעיה שלה, כך אמרו, אבל עתה היתה
חייבת להודות שהטיפול הועיל לה. חנה, הפסיכולוגית, התעניינה
מאוד ב"בעיה החמורה", כפי שתיארה אותה אמה של לילך.
"גיליתי בשנה האחרונה שאני נמשכת רק לנשים," הודתה לילך
לראשונה אחרי כמה פגישות, סומק של בושה בלחייה. חנה הרימה את
גבותיה בהפתעה ותהתה בליבה כיצד יכולים הורים כל כך מיושנים
לחיות בשנות האלפיים. המקרים הרגילים שלה היו בני נוער שעישנו
סמים, שהתדרדרו לזנות, שנשרו מבית הספר ושסבלו התעללות. והרי
לכם נערה יפה, חביבה, מצליחה בלימודיה ונעימה לבריות, בת מהסוג
שכל הורה ירצה בה - ולהורים אלו יש טענות כלפי נטייתה המינית,
נטייה שסביר להניח שהיתה עוד בשלבי התפתחות בלבד.
בהזניחה את אותה "בעיה חמורה", החליטה חנה להתמקד בבעיותיה
החברתיות של לילך, בעיות שנבעו מחוסר ביטחון עצמי. עם הזמן,
למדה לילך להפסיק להתנצל על סגנונה האישי ולהודות בפני עצמה
שנראתה נחמד. להפסיק לכעוס על עצמה על כך שלא מצאה מכנה משותף
עם האחרות. והיא למדה גם כיצד לברוח מכל זה, לקחת הפסקה כאשר
החיים הפכו קשים מדי. דמיון מודרך, קראה לכך חנה. לילך העדיפה
לחשוב על כך כעל חלומות בהקיץ, על גלישה לעולם אחר, טוב יותר.


כוהנת הרוח עזבה לבסוף את חדרה של הכוהנת הגדולה, נאנחת בהקלה.
הכוהנת הגדולה התעקשה שוב לברך אותה באופן רשמי על הצלחתה -
וכרגיל, לבקש ממנה שתשקול שוב יצירת קשר עם מסדר המכשפים. כבר
מאות שנים שהמכשפים שבמורד הנהר והכוהנות של מקדש ארבעת הצבעים
היו נישאים אלו לאלו, והזיווגים המוצלחים היו מביאים צאצאים
שהכוח זרם בעורקיהם מלידה. כוהנת הרוח עצמה היתה בת לכוהנת
ומכשף, אך מעולם לא ראתה באחד המכשפים בן זוג ראוי לבלות איתו
את לילותיה.
היא הרהרה בכך בקדרות כשפסעה במסדרונות העתיקים לעבר חדרה.
רבות מהכוהנות שפגשה לא באו באיחוד המקודש מעולם. האם כולן
עמדו תחת מסכת הלחצים האלו ולא נכנעו? האם היה עליה לצפות
שההפצרות המייגעות יהפכו לשגרה?
היא קיוותה שהיא טועה בהשערותיה אלו. לאחר שפרקה את תרמילה
בחדרה הקטן, הצנוע והתפללה את התפילות הראויות, החליפה הכוהנת
את בגדי המסע שלה לגלימה לבנה קלה ויצאה אל החצר האחורית.
הרוח זימרה באוזניה, מעיפה קלות את שולי גלימתה, משחקת בקווצות
משיערה. היא נשאה אליה את צחוקם הרחוק של ילדים בעיר. הכוהנת
חייכה כשפרח לבן בודד התעופף וצנח על הספסל האהוב עליה, מתחת
לאחד העצים. כמו תמיד, הוא עמד ריק מאדם. היא התיישבה.

לילך צנחה במקומה הקבוע והוציאה את ספר ההיסטוריה שלה. שרית,
הדס ואפרת חלפו על פניה בדרך למושבן, מצחקקות. היא התעלמה מהן
בשלווה.
"לא ראית עדיין את לוח שינויי המערכת," קבע קול בוטח לפתע
מעליה.
"מה?" לילך הביטה מעלה בהפתעה.
"לא ראית עדיין את השינויים במערכת," חזרה טל. "יש לנו
סוציולוגיה-פסיכולוגיה עכשיו. היסטוריה עבר לשעה רביעית." היא
חייכה.
"אה. תודה." לילך חייכה בחזרה. היא חיבבה את טל. היא לא היתה
אחת מהן. היא דיברה עם מי שרצתה ועשתה מה שרצתה. היא התלבשה
בסגנון גותי, עם הרבה שחור ואפור ואדום וניטים ושרשראות
ארוכות. היא הרכיבה תמיד משקפי שמש כהים על עיניה והיה לה שיער
שחור ארוך, שהיה אסוף תמיד במסרקות יפניות משונות. היא לא
דיברה הרבה, אבל חזותה הייחודית, שהעידה על ביטחון עצמי רב,
גרמה לכך שאיש לא יטריד אותה.
"אין בעיה," טל צעדה אל מושבה הקבוע, הבודד, בחלקה האחורי של
הכיתה. לילך עקבה אחריה במבטה. כתם הצבע היחיד על הנערה היה
בסיכות הגאווה הרבות על התיק השחור שלה. היא נהגה להתלוצץ
ולומר שיש לה סיכה על כל מצעד גאווה שצעדה בו - כלומר, רבות
יותר ממניין שנותיה.
לילך הצטערה על כך שמעולם לא היה לה את האומץ לתלות סיכות כאלו
על התיק שלה, או אפילו לספר למישהו מלבד להוריה ולחנה.
השיעור החל. הם המשיכו עם הנושא שהחלו לעסוק בו בשבוע שעבר,
העולם הפנימי. המורה סיפרה על אנשים שהאמינו באופן מוחלט כל כך
בעולם הפנימי שיצרו לעצמם, עד שזה השתלט לחלוטין על עולמם
החיצוני. הדוגמאות שהיא נתנה כללו כוכבי רוק, שחקני טלויזיה
ואפילו סופרים מפורסמים. למרות שהנושא היה מעניין, לילך נתנה
למחשבותיה לנדוד. מה עוד היה אפשר ללמד אותה על עולם פנימי? כל
מה שהיא היתה צריכה לעשות בשביל לגלוש לעולם שלה היה לקחת כמה
נשימות עמוקות. לרגע נבהלה כשהבינה עד כמה היתה דומה לאותם
אנשים, שחיפשו מקלט מחייהם האפרוריים במקום בטוח יותר, פרי
דמיונם, אבל אז נרגעה. היא מעולם לא התקשתה לגלוש החוצה.
זה תמיד היה אותו המקום. היער, המקדש, שביל הלבנים העתיק. ריח
האורנים, טל הבוקר והפרחים שהחלו להתעורר. צלילי הציפורים
והשווקים הרחוקים, וכשהתקרבה, פכפוך הנחל, סנדלי העור הנוקשים
על שביל העץ. היא היתה כוהנת רוח לבנת גלימה, נערצת ואהובה על
ידי אחיותיה. היא היתה חסרת שם. מעולם לא היתה זקוקה לשם - היא
היתה מי שהיתה, כמו כל האחרות. והיא -
הצלצול קטע את החלום ולילך מיהרה להרים את ראשה ולאסוף את
ספריה.

"מה אמרת?" כוהנת הרוח נשאה את ראשה.
כוהנת האש חייכה חיוך שהבליט את הגוון היין הכהה של שפתיה. היא
חזרה על שאלתה. "אפשר לשבת לצידך, אחות?"
שמיעתה החדה של כוהנת הרוח קלטה התנשמויות של הפתעה מסביבה.
היא חייכה בעל כורחה. "כמובן," אמרה בפשטות. היא בחנה את האישה
הצעירה. הגלימה האדומה הקלה הלמה אותה, מהווה ניגוד נאה לשיערה
השחור הארוך. היה ניצוץ של חיות בעיניה. היא מצאה חן בעיני
כוהנת הרוח. "לא ראיתי אותך כאן בעבר," היא ציינה.
"עברתי לכאן ממקדש העיר המזרחית לפני כחודש," ענתה כוהנת האש,
משעינה את ראשה על גזע האלון הגדול. היא הבחינה במבטים שננעצו
בה לפתע ומצחה התקמט. "האם עשיתי משהו שלא כשורה בשאלתי?"
כוהנת הרוח נאנחה. "בבקשה, אחות, התעלמי מהן. הכוהנות הצעירות
רואות בי מעין... דמות נישאה. הן מחשיבות זאת לעלבון שמישהי
מהשורה תשב לצידי. כמובן, איני מציעה שאת..." היא מיהרה לתקן.

כוהנת האש נפנפה בידה באוויר כדי להבהיר שלא קיבלה את הדברים
כעלבון. "מה העניק לך את מעמד החשיבות, אחות?" שאלה.
"רצף של מזל ותו לא, אני חוששת." כוהנת הרוח לא אהבה לדבר על
השגיה. היא שינתה את הנושא. "מה גרם לך לעזוב את העיר
המזרחית?"
כוהנת האש חייכה חיוך נבוך. "את תלעגי לי. השלום והשלווה בעיר
המזרחית שעממו אותי. הוסמכתי לכוהנת אש כדי לסייע לאנשים, לא
כדי לשבת במקדש כל ימיי ולהתפלל."
כוהנת הרוח צחקה, אך לא מלעג. "והאם את מניחה שהצרות יבואו
לחפשך במחוזות אלו?"
"כלל לא. אני מתכוונת ללכת לחפשן בעצמי," כוהנת האש קרצה אליה.


לילך נאנחה ונשכה את שפתה התחתונה בתסכול כשגילתה את הפתק על
דלת אולם הספורט עם סיום ההפסקה. "בנות יב' 7 - חנ"ג במגרש
הגדול. חסר למי שלא עם נעלי התעמלות. דלית."
אולם הספורט לא היה גדול דיו כדי לאפשר לרוץ בנוחות את ריצת
1500 המטרים לצורך בחינות הבגרות. בנות הכיתה נאלצו לרוץ במגרש
טניס ישן ונטוש שנמצא הרחק מעבר לשדה, מרחק של כעשרים דקות
הליכה מבית הספר.
לילך ידעה שהיה עליה לבדוק אם יש פתק על דלת האולם בתחילת
היום, או בסוף היום שעבר. כרגיל, היא דחתה הכל לרגע האחרון.
המורה לחינוך גופני, דלית, לא חיבבה אותה ממילא. היא הציצה
בשעון היד שלה. חמש דקות לסיום ההפסקה. פולטת קללה, לילך פנתה
לכיוון השדה, מגבירה את קצב צעדיה לריצה מהירה.
השדה לא היה מקום נוח לריצה. כמו כל שדה בלתי מעובד, קוצים
גדלו פרא, אבנים קטנות נחו בכל מקום, גזעי עצים מתים שהתייבשו
או נכרתו חסמו את הדרך וסירפדים גבוהים מילאו את החול הנוקשה.
לילך דמיינה את עצמה קוראת לרוחות ועפה את המרחק הנותר,
וחייכה. נעליה נקשו על האבנים והיא הצילה את עצמה ממעידה ברגע
האחרון על גזע עץ מת. נוזפת בעצמה על חוסר זהירותה ודמיונה
הפרוע, היא נעצרה לרגע כדי לסדר את התיק על גבה לפני שגמעה
בריצה את הגבעה האחרונה בינה לבין המגרש הנטוש.
"שטרנברג!" קראה המורה לחנ"ג כשלילך רצה אל תוך השדה, סמוקת
לחיים ומתנשפת. היא ניחשה שהבנות האחרות כבר היו בסיבוב הראשון
או השני שלהן סביב המגרש הגדול. "את מאחרת בעשר דקות!"
"לא ראיתי את ה... הפתק," לילך התנשמה וזרקה את התיק שלה על
האדמה.
"לא ראית את הפתק," חזרה דלית באי-אמון, בטון מאוכזב. "כמה
פעמים אמרתי להסתכל בתחילת היום על הדלת? ולמה למען השם את עם
סנדלים ולא עם נעלי ספורט?!"
לילך הביטה ברגליה. היא אכן, נעלה סנדלים קלות, חומות, עם
רצועות דקות. מוזר. היא היתה בטוחה שנעלה הבוקר את נעלי הספורט
שלה. "אני... לא יודעת."
"בטח. חשבת שזה יוציא אותך מהאימון?" דלית שאלה בבוז. "אין
סיכוי. שבוע הבא מדידה. תצטרכי להסתדר עם מה שיש. עכשיו תצטרפי
לאחרות."
לילך ביצעה את המתיחות שלה במהירות ומיהרה להצטרף לבנות שהקיפו
את המגרש בריצה.

"שלושים ואחד, אולי שלושים ושניים," אמרה כוהנת הרוח.
"שלושים ו... שלושים ושניים?" כוהנת האש ניגבה את דמעות הצחוק
מעיניה. אצבעותיה שיחקו ללא משים בפרח הלבן הקטן. "לא הייתי
מצפה ליותר מכך מהמלחים הפשוטים, אבל לכל הפחות המכשפים, עם כל
השכלתם, היו מצופים להבין במוקדם או במאוחר שאף לא אחד מהכשפים
שלהם חסינים לקסמן של הסירנות."
כוהנת הרוח נדה בראשה, צוחקת גם היא. בפעם הראשונה, ראתה את
הגיחוך שבעניין. "כצאן לטבח. זה היה יום מביך ביותר למסדר
המכשפים לדעת כולם, ובמיוחד לדעתם. הם החשיבו זאת כעלבון אישי
שכוהנת רוח פשוטה הצילה אותם."
כוהנת האש צחקה בבוז. "מה עשית?"
כוהנת הרוח משכה בכתפיה. "מה יכולתי לעשות? עליתי לסיפון
והשתמשתי בכוחותיי כדי לטלטל את הגבירות הנכבדות באוויר ולהטיח
את ראשיהן בסלע שלהן. אחרי כמה שעות, הן חדלו לשיר ושחררו את
שליטתן בגברים."
"אולי היה עלייך להציע להן מקום במקדש," התבדחה כוהנת האש. "זה
היה מרחיק מעלינו את המכשפים."
כוהנת הרוח חייכה בעל כורחה. "אני מבינה שקיבלת את ההצעות
הרגילות מהמסדר."
"בכמות רבה בהרבה משציפיתי. הכוהנת הראשית היתה מאוכזבת מאוד
כשהחזרתי את פניהם ריקם."
"אינך רוצה לבוא בברית המקודשת?"
"ברית התומכת רק באיחוד בין שני בני המין השונה אינה כה מקודשת
לטעמי."
כוהנת הרוח היתה מופתעת כל כך שכמעט נאלמה דום. "ובכן, זו
מסורת-"
פעמון האזעקה צלצל.
שתי הכוהנות קמו כאחת. הפרח הקטן התרומם ממשב האוויר הפתאומי
והמשיך בריחופו חסר ההפרעות אל הדשא.

לילך סובבה את ראשה בהפתעה כשהבזק לבן ריחף בקלילות מעבר לטווח
ראייתה. היא עצרה בבת אחת, גורמת לאפרת להתנגש בה. "תסתכלי לאן
את הולכת, מטומטמת," סיננה הנערה השניה והמשיכה לרוץ. לילך
מיהרה אחריה וניסתה שלא להביט שוב לאחור. הבזק לבן. בהחלט. היא
עברה את הפינה והרשתה לעצמה מבט אל עבר העשב הצהוב והיבש שכיסה
את קצות המגרש הישן. היא היתה משוכנעת שראתה פרח לבן צונח בין
הסרפדים שגדלו פרא לערימות הזבל הקטנות והענפים המתים. פרח לבן
- הפרח הלבן שלה. הפרח הלבן שהיה חלק קטן מהנוף האחרון שהיא
בילתה בו ב'גלישה' האחרונה שלה.
היא רעדה לפתע ללא כל סיבה נראית לעין וכמעט נפלה.
"לילך?"
לילך הביטה לשמאלה וגילתה שטל התאימה את קצב ריצתה לקצב ריצתה
שלה. לילך לא ידעה כמה דקות הן כבר רצו זו לצד זו. "הממ?"
"את בסדר?"
"פשוט חשבתי שראיתי..." לילך הביטה שוב לאחור, ולפתע הבינה כמה
מגוחך היא מתנהגת. היא בודאי דמיינה את הפרח רק כיוון שהוא
צומח באיזור הקרוב. אולי על העצים בדרך לבית הספר. "לא, כלום,
אני בסדר."
טל הביטה בה בספקנות, אבל המשיכה לרוץ הלאה.
לילך עברה את הסיבוב והשיגה כמה מהבנות האחרות. היא מעולם לא
היתה מהרצות המהירות ביותר בגלל נטייה להתנשף, אבל הצליחה
להסתדר. היא החלה לגלוש אל הדמיון שוב, בלי שהתכוונה לכך.
הריצה היתה משעממת כל כך. היא היתה זקוקה לעניין... הרפתקה,
למשל.

"דרקון?" שאלה כוהנת האש. רגליה נשאו אותה בקלילות לכיוון ממנו
נשמעה האזעקה.
"דרקון-הרים," אישרה כוהנת הרוח בקדרות, מתנשפת מהריצה המהירה.
"הם קטנים יותר מהדרקונים הרגילים, אבל גם מהירים יותר... הם
מתקיפים את הכפרים כבר -"
כוהנת האש בלמה את ריצתה והושיטה יד לעצור את כוהנת הרוח. מגעה
היה רך גם כשאחזה בתקיפות בזרועה של הכוהנת השנייה, מונעת ממנה
לרוץ הלאה.
"מה את עושה?" שאלה כוהנת הרוח בקוצר רוח.
"הם לא התקיפו את הכפרים הפעם."
כוהנת הרוח הביטה למעלה והחווירה. שני דרקונים ריחפו מעל
למקדש. אחד מהם נשא בין כפותיו כוהנת צעירה. היא זעקה זעקות
שבר אל הכוהנות הצעירות שעמדו כמה מאות מטרים מהשתיים, בכניסה
למקדש. הן הביטו מעלה, אובדות עצות.
"לכל הרוחות." כוהנת הרוח הודתה לאלים שלבשה את גלימתה הקצרה.
היא החלה לרוץ לקידמת המקדש.
"את בלי המטה שלך!" צעקה אחריה כוהנת האש. מה יכלה כוהנת לעשות
בלי המטה שלה, מלבד הפעולות הבסיסיות ביותר? אפילו כוהנת
מוצלחת ביותר לא תוכל להתקיף ללא מטה. ולכוהנות רוח כלל לא
היתה יכולת התקפה! כוהנת האש מיהרה במעלה המדרגות, תוהה בינה
לבין עצמה האם ידידתה החדשה קיבלה את המוניטין שלה בגלל נטייתה
לרוץ למרכז האש.

לילך לא שמעה את הצרחה. ליתר דיוק, היא שמעה אותה, אך הניחה
שהיא פרי דמיונה, שהיא עדיין שקועה עמוק בגלישה האחרונה. בדיוק
הכוהנת הצעירה שהדרקון תפס צרחה...
ואז צווחות נוספות הצטרפו אליה ולילך התנגשה שוב באפרת. הפעם,
היתה הנערה השניה מבוהלת כדי להבחין בכך. פניה היו חיוורים
והיא רעדה.
לילך הביטה לאחור, אל דלית, שעמדה קפואה ולא הוציאה הגה מפיה.
שאר הבנות צרחו. היא העבירה את עיניה על המגרש, שם בנות נעצרו
בנקודות שונות, באמצע ריצתן והביטו למעלה.
לילך עקבה אחרי מבטן.
שני דרקונים ריחפו באוויר. הם היו ארוכים, עשרה מטרים ויותר כל
אחד מהם ובעלי צבע אפרפר, כמו פנינה. היו להם ציפורניים חדות,
עוקצים בזנבם וכנפיים עצומות בגודלן, שהרוח שהפיקו הרימה חול,
עשב ועלים מהאדמה. היו להם שיניים מרושעות ואחד מהם אחז ביניהן
את שרית, שצווחה ללא הפסקה.
לילך חשה את האימה סוגרת עליה. צל שחור ריחף מעל מחשבתה וחלף,
ולפתע יכלה לראות הכל בבירור. כל צירופי המקרים המוזרים. כל
הדברים שקרו לה מאז אותו הבוקר. היא המשיכה להתעלם מההוכחות
בעקשות, לא ראתה את התשובה הפשוטה ביותר, שעמדה מול עיניה.
אבל זה לא ייתכן. למה היא? מה הפך את הדמיונות שלה, דווקא,
לאמיתיים? ומה היא היתה אמורה לעשות נגד דרקונים אמיתיים?
הצרחה מקפיאת הדם של שרית גברה כשחתכו שיני הדרקון בבשרה ולילך
החליטה לזנוח את השאלות. הדרקון מפיל את הכוהנת הצעירה, היא
חשבה במהירות, בקדחתנות. היא נופלת על הדשא. שני הדרקונים
עוזבים במהירות כשהם מבינים שהם בעצם רודפי שלום והם בכלל לא
רצו להתקיף את הכוהנות.
דבר לא קרה.
כמובן שלא. זה היה מופרך אפילו מכדי שהיא תאמין בזה. לילך לקחה
נשימה עמוקה ועצמה את עיניה.

כוהנת הרוח רצה למרכז הרחבה ודחפה בכוח את אחת הכוהנות
הצעירות, שעמדה קפואה בעוד הדרקון השני יורד לקראתה. הן ניצלו
ברגע האחרון, אבל לרוע המזל, הפעולה שברה את ריכוזה של כוהנת
הרוח. היא קיללה בזעם כשמאות מטרים ממנה, החל המטה שריחף
לקראתה מחלון חדרה לאבד גובה וליפול אל העשב. היא נופפה בידיה
בריכוז והצליחה להציל אותו משבר. "הביאי לי אותו!" ציוותה
כוהנת הרוח על הכוהנת הצעירה יותר והצביעה לעבר המטה. הכוהנת
הצעירה הסתבכה בגלימותיה, מיהרה לקום והחלה לרוץ לכיוון אליו
הצביעה כוהנת הרוח.
כוהנת הרוח התרוממה על רגליה וניתקה מהקרקע. היא ריחפה באוויר
אל מול הדרקון הראשון ומשכה את תשומת ליבו. עיניו החרוזיות,
העצומות, התרוממו, התמקדו בה. שיניו נחשפו והוא נסק לעברה.
הסופה החזקה שהחזיקה את כוהנת הרוח באוויר הדפה לאחור את
הדרקון. היא לא היתה יכולה לעשות הרבה יותר מזה ללא המטה שלה.
תקוותה היחידה היתה שהסערה תחזיק מעמד -
חוט מחשבותיה נקטע בבת אחת באיבחת כאב חד. היא איבדה את שיווי
משקלה ונפלה לקרקע. למרות הכאב, אילצה הכוהנת את עצמה להסתובב
על גבה. שאר הכוהנות הצעירות עוד עמדו קפואות, אינן יודעות מה
לעשות. מתוך ערפילי הכאב הבינה הכוהנת שהדרקון השני התנגש
בגבה. היא לא העריכה די את תבונתם של היצורים - הם בהחלט ידעו
לבצע תמרוני קרב והיא לא היתה מוכנה להתקפה הפתאומית. היה עליה
לשמור את עיניה על שני יריביה.
הדרקון הראשון החל לנסוק לכיוונה.
ואז, הדפה יד קטנה את המטה אל תוך ידה וקול רוחש כבוד מלמל
באימה "ג-גבירתי-"
ידה של הכוהנת נסגרה סביב המטה בניצחון כשחיוך התעקל על שפתיה.
היא אחזה בזרועה של הכוהנת הצעירה ונופפה במטה בתנועה מדוייקת.
הרוח נשאה אותן מעלה והצידה והנחיתה אותן בזמן כדי לצפות
בדרקון הראשון מתרסק על העשב. האדמה רעדה.
הדרקון פלט צרחת זעם והניח לכוהנת שאחז בין שיניו להישמט
לאדמה. הוא הרים את ראשו.
כוהנת הרוח קראה לכוחותיה. סופה אדירה עלתה משום-מקום והרימה
את היצור לאוויר בכוח אדיר. גלימותיה של הכוהנת ששכבה לצידו על
הקרקע, חסרת הכרה, אף לא נעו.
הדרקון נחבט במדרון הסלעי הרחק משם.

לילך פקחה את עיניה.
דבר לא קרה.
שני הדרקונים עוד ריחפו מעל השדה. הנערות האחרות והמורה
המפוחדת עדיין צרחו ובכו. כמה מהן, שהשיבו לעצמן לאט את השליטה
בחושיהן, החלו לזחול לאחור, מתרחקות מהדרקון בעודן רועדות.
לילך חשה יד קרה סוגרת סביב ליבה. היא עשתה את הדבר היחיד
שיכלה היתה לעשות. היא סיימה את הגלישה שלה. אבל זה לא עבד -
שום דבר לא עבד. הדרקון שהיא כביכול הביסה עדיין היה שם, לצד
הדרקון השני. הוא עמד להרוג את שרית - להרוג את אחת מבנות
כיתתה, בגללה. הוא עמד לנעוץ בה את שיניו בכל רגע ולילך לא
הצליחה להבין למה. מה עוד נדרש ממנה לעשות?!
היא הורידה את ראשה בקדחתנות, מנסה לחשוב, להבין, לחקור
אפשרויות שלא ניסתה...
מבטה חלף על פני אחד מענפי העץ המתים שנחו לצד המגרש ועיניה
התרחבו. כמובן. כוהנת הרוח לא היתה יכולה להציל את המצב, לא
במישור הקיום הזה... היא היתה כוהנת הרוח כאן.
לילך זינקה אל הענף ותפסה בו בכוח. כשהניפה אותו מול עיניה,
כבר לא אחזה ענף עץ מת. זה היה מטה מעוטר, מגולף, חלק למגע.
היא חשה את הכוח הטהור ממלא אותה וידעה בבהירות מה עליה לעשות.
היא החוותה מספר תנועות בידה האחת והניפה את המטה בידה השניה.
הרוח שרקה באוזניה בכוח ושאר הבנות הביטו אליה בהפתעה, שוכחות
את פחדן לרגע. דמותה של לילך בהקה, התערפלה ולרגע נראה היה
שעומדת במקומה מישהי אחרת - אך עדיין, היתה זו היא.
הדרקון הוטח לקרקע בכוח הסופה האיומה שהתחוללה ושמט את שרית
מבין שיניו. הוא הוטח שוב לאחור. ללילך לא היה מדרון סלעי
שיוכל להכות בדרקון ולכן המשיכה להטיח אותו באוויר ובאדמה מספר
פעמים בתקווה שיאבד את הכרתו.
כאב חד, נורא, משתק, היכה בגבה, מלווה בתחושת תדהמה מוכרת. היא
הושיטה את ידה לאחורי חולצתה וחשה את הדם הרטוב כשצנחה באיטיות
לקרקע. כשפגשו עיניה בעיניו החרוזיות של הדרקון השני, צחוקה
המריר מילא את האוויר. היא נפלה בדיוק לאותה המלכודת אליה נפלה
הכוהנת.

כוהנת הרוח תכננה היטב את נתיב פעולתה. היא ידעה שהדרקון
הראשון איבד את הכרתו והדרקון השני כבר הפך מבוהל. היא בחנה
במהירות את מצב שריריה העייפים, בחרה בדרך הפעולה שלא תגרום לה
לבזבז עוד אנרגיה מיותרת, עברה על הסיכויים להצלחתה של דרך זו
- וכל אלו בפחות מדקה. היא שלטה לחלוטין במצב... לפני רגע.
עכשיו, היא שכבה על גבה, כאב מפלח את עצמותיה, דם ממלא את
גלימותיה האדומות והביטה בעיוורון חושים בדרקון השני היורד
לעברה. היא שמרה עליו את עיניה הפעם. הוא לא היה קרוב אליה ולו
לרגע. הוא נראה מפוחד קודם לכן, הוא החל להתרחק... כיצד יתכן
שהצליח לפגוע בה? איך יתכן שהיא חשה את החתכים המשוננים בגבה,
שרומזים שנחתכה מזנבו?
היא ריחמה על הכוהנות הצעירות וחסרות האונים, שעוד עמדו קפואות
במקומן וקיוותה שמישהי אחרת תגיע להציל אותן לאחר שהדרקון
יסיים איתה. הוא צלל לעברה, והשיניים החדות נפערו בניצחון...
אך הן מעולם לא ננעצו. במקום זאת, נשמעה צווחת הזעם והכאב של
הדרקון וריח של עור חרוך מילא את האוויר. כוהנת הרוח הצליחה
למקד את מבטה.
כוהנת האש איתה בילתה את אחר הצהריים עמדה מעליה, מגוננת עליה
בגופה. שיערה השחור התנופף סביבה וניכר היה בה שרצה. מטה
הכוהנות שלה היה אחוז בידה בביטחה והיא סימנה בעזרתו את
התנועות הנחוצות. הדרקון צרח פעם נוספת במחאה והחל לסגת לאחור,
מכבה את האש כמיטב יכולתו בעזרת טפיחות חזקות בזנבו.
כוהנת הרוח הביטה מעלה וחייכה אל כוהנת האש בתודה-

לילך קפאה כשההבנה ירדה עליה. בתוכנית ההצלה הזו היתה בעיה,
בעיה נוראה. לא היתה לה כוהנת אש. כוהנת האש היתה המצאה שלה,
פרי דמיונה. ובעוד כוהנת הרוח התבססה עליה עצמה, כוהנת האש לא
התבססה על איש... לפחות לא באופן מודע.
"לילך, זוזי!" נשמעה צעקה.
לילך הביטה מעלה, אך לא היתה מסוגלת לנוע. גבה חש משותק ושילח
גלים של כאב במורד מותניה. היא ראתה שאחת הנערות הצליחו לצאת
מקפאונן. זו היתה טל. היא רצה לעברה, אך נשיפת הרוח על פניה
הבהירה ללילך שהדרקון עמד להגיע אליה קודם. היא סירבה להביט
לאחור וניסתה להגיע אל הענף שלה, אך הוא נפל במרחק של מטרים
ספורים ממנה והיא לא הצליחה אפילו לזחול.
טל החליקה על החול הנוקשה שעל המגרש. תוך כדי ריצה, השתחררו
המסרקות שאחזו בשיערה. אדומת פנים, היא מיהרה לעבר לילך. בלי
להאט, בלי לחשוב אפילו, היא התכופפה תוך כדי ריצתה והרימה ענף
אחר מהקרקע.
זה מגוחך, לילך תהתה בקהות חושים, דרך הכאב. מה היא רוצה
לעשות, להרביץ לו?
אבל טל רצה אליה ונעמדה ממש מעליה, מנפנפת ב... בענף.
במטה.
לילך הביטה בטל בתדהמה כשזו שחזרה במדויק את תנועות המטה. אש
פרצה משום מקום וחרכה את גבו של הדרקון. זועק ונוהם בכאב, הוא
נסוג ברגע האחרון, שניה לפני שנגעו שיניו בגופה השברירי של
לילך.
טל לא בזבזה זמן. היא מיהרה לאחור, תפסה את המטה של לילך ודחפה
אותו לידיה. לילך הביטה בה לרגע, לא בטוחה מה התרחש כאן. דמותה
של טל הבהיקה לרגע, כאילו ניצבה מישהי אחרת במקומה. לילך
הנהנה, כאילו היתה בין שתי הנערות הבנה מעבר למילים. הן הרימו
את המטות באותה הזווית, באותן תנועות.
האש פרצה שנית, הפעם על גבם של שני הדרקונים. הדרקון הראשון,
ששכב מעולף, לא היווה אתגר, אך השני המשיך להילחם באש, לנסות
לכבות אותה בזנבו. רוח דרומית חזקה, יבשה וחמה מנעה ממנו
להשמיד את הלהבות. אחרי כמה דקות של מאבק, כשהנערות מביטות בו
בריכוז עילאי, צנח הדרקון לארץ, חסר הכרה.
שני הדרקונים נעלמו באותו הרגע. לילך חשה את הכאב בגבה שוכך,
גווע, עד שנעלם לחלוטין. טל שמטה מידה את המטה - לא, היה זה
ענף, ענף פשוט מצד הדרך, וכרעה לצידה של לילך כדי לעזור לה
להתרומם.
"ז-זה בסדר," לילך מלמלה בביישנות, במבוכה. היא התרוממה
במהירות בעצמה ושמטה את הענף שאחזה בידה חזק כל כך עד שפרקי
אצבעותיה הלבינו. מבט מהיר סביבה גילה לה שהפנים המבולבלות של
הנערות והמורה הפכו אט אט פחות מפוחדות, פחות מאויימות. כמה
מהן חייכו בעצבנות. אחרות החלו למתוח שוב את איבריהן. לילך
הביטה מטה בכתם הדם הגדול שעל השביל, אך היא לא ראתה שם דבר.
טל הביטה בה בתמיהה לרגע, כאילו ציפתה שתגיד משהו, אך לילך
שתקה וקברה את עיניה בקרקע.

"איך את מרגישה, אחות?"
כוהנת הרוח הביטה מעלה. היא חייכה אל כוהנת האש בעייפות
והסתובבה כדי שזו תראה את החבישה שעטפה את גבה. "הן קראו
למרפאת. היא תהיה כאן מחר. איאלץ להסתדר עד אז."
"האם את חשה כאב?" כוהנת האש התיישבה והעבירה יד בעדינות על
כתפה של השניה.
כוהנת הרוח נדה בראש. היא רעדה קלות בקור הערב היורד - או
שאולי לא היה זה הקור. "רק קהות חושים." היא שתקה לרגע
והוסיפה, "המטה שלך?"
הבעה של כאב קצר חלפה על פניה של כוהנת האש וכוהנת הרוח לא
היתה צריכה לראות הבעה זו כדי להבין את השתיקה הפתאומית. כל
כוהנת היתה קשורה למטה שלה - ברוב הפעמים, נשאר המטה עם הכוהנת
כל חייה, ולעיתים אף הועבר בין דורות במשפחות כוהנות. "לא ניתן
לתקן אותו. זה בסדר. הכוהנת הגדולה אמרה שהיא עצמה תיצור לי
חדש. נראה היה שהיא התרשמה ממני," היא צחקה בקדרות.
"אל תצטנעי, אחות" כוהנת הרוח סבבה בחזרה על מקומה כדי להביט
בכוהנת האש. "פעלת בתושיה ובמהירות שלא ראיתי כדוגמתן. אני חבה
לך את חיי."
כוהנת האש חייכה ואחזה בידיה של כוהנת הרוח. "רק עשיתי את
חובתי."
"ובכל זאת," התעקשה כוהנת הרוח. "את בת המקדש הראשונה שהצילה
את חיי. לא אשכח את החוב הזה."
"שכחי אותו," התנגדה כוהנת האש. "היית עושה דבר דומה למעני."
כוהנת הרוח נדה בראשה. "בודאי יש משהו שאוכל לעשות."
"ובכן..." כוהנת האש חייכה. "אנחנו עובדות בצורה מוצלחת למדי
כצוות, לא תסכימי?"
"בהחלט."
"אראה זאת כטובה אישית אם תרשי לי להצטרף למסעותייך הבאים."
"כמובן שארשה!"
"ואינך חוששת שאעיק עליך?"
"לא יכולתי לייחל לחברה טובה יותר, אחות," הבטיחה לה כוהנת
הרוח, וכוהנת האש השיבה בחום את חיוכה המהוסס.

"לילך...?"
לילך חשה נגיעה בכתפה והסתובבה כדי להביט בפניה של טל.
טל נראתה מוטרדת. "מה שקרה היום... לא דמיינו אותו, נכון?"
לילך נראתה מבוהלת לרגע. היא חשבה שכולן שכחו מה קרה... או
התעלמו מכך. או שניהם. ומה היה עליה לענות? הן כן דמיינו את
זה. זו בדיוק היתה הנקודה: היא דמיינה את זה. זה לא היה אמור
לקרות.
טל פירשה את שתיקתה כהסכמה. "את... איך ידעת מה לעשות?"
לילך משכה בכתפיה, לא בטוחה איך לענות. "פשוט ידעתי." היא עצרה
לרגע, ואז המשיכה בחשש. "איך את ידעת מה לעשות?"
"אני כוהנת אש," ענתה טל באופן אוטומטי. "זה טבעי בשבילי - "
היא עצרה, מקמטת את מצחה. "אין לי מושג למה אמרתי את זה."
לילך חשה לפתע צורך עז לחייך, אך עצרה את עצמה בכוח.
"כוהנת אש?!" טל חזרה על עצמה בתמיהה, משפשפת את מצחה.
הן המשיכו ללכת במורד הרחוב. טל עצרה ליד טוסטוס אדום וחבוט
והוציאה צרור מפתחות מהתיק שלה. "את חושבת שזה יקרה שוב?"
לילך נדה בראשה לשלילה. לא. היא לא תניח לזה לקרות שוב.
טל נראתה כאילו הוקל לה, אך היה גם צער מסויים בעיניה.
"טוב..." היא אמרה לאחר שתיקה קצרה. "אני זזה."
"כן, טוב." לילך נעה בעצבנות על מקומה. "כדאי שאני אלך לתפוס
את האוטובוס שלי. אז ביי."
טל עמדה להגיד משהו נוסף, אבל עצרה בעצמה. "ביי."
לילך הסתובבה והמשיכה ללכת במורד הרחוב. אך אחרי כמה צעדים,
היא עצרה, משנה את דעתה. היא הסתובבה בחזרה אל טל, שכבר הרכיבה
את הקסדה על ראשה. הרוח שרקה באוזניה. "טל," היא אמרה. "בא לך
גלידה?"
טל הסירה את הקסדה מראשה וחייכה.

באור הדמדומים הרך, בין העצים הירוקים שגדלו לצד המקדש העתיק,
על ספסל אבן ישן, שפתיהן של כוהנת הרוח וכוהנת האש פגשו זו
בזו.