עת ישאג אל על השחל
יניף רעמתו הצרובה כלפי הרקיע,
כשתינהם בזעקת כאב בעלת השחלה
ועל האדמה הבקועה רגלה תירקע

וכל יצור חי שבאפו הנשימה
ירעיד קולו, ישבור הדממה
ישלחו אל הגיהינום את הנשמה
שבגוף כלואה מדמדמת חמה

לועות פעורים יזעקו
את האוזן יקרעו
והד האזעקה
יעקור משורשי עקרה

האדמה תחת רגליי נשמטת
בקול בכי, קינה ושירה
מהצער והנהי אנוכי משתמטת
שזוחלים לפניי בשיירה

כל העולם, כל התבל
שותף לצערי
בדמעות הוא מתבל
את צעירותי

בדמיוני  עוד שוגה
על בת לילית מחזרת
פעלתי בשגגה
על עוונותיי שוב חוזרת