[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוני מושקט
/
בני ברק 5

שלום, קוראים לי איציק. פעם אמרו לי שאיציק זה שם של פסיכופת
או ליצן, או שילוב של השנים. זה לא שמי שאמר לי את זה לא היה
שרוט בעצמו, אבל מאז שהוא אמר לי את זה שיניתי את השם ליצחק .

למרות  שבתעודת הזהות תמיד היה רשום יצחק אף אחד לא ממש קרא לי
ככה, מלבד ההורים וכמה חברות ועכשיו זה נהיה שם קצת יותר
מודרני, יצחק, בגלל רצח רבין וכל זה ואני גם אוהב איך שזה
מוסיף לי גוון אינטלקטואלי. בתכלס מה נשמע יותר טוב: איציק או
יצחק ? אולי אני אשנה את השאלה ל-מה נשמע פחות רע ?
הייתי משנה את השם בכלל, אבל פעם אחת ראיתי בג'וד לאק שזה
קארמה רעה .
בכל מקרה אני שונא את השם שלי והבטחתי כבר מזמן שלילדים שלי
אני יקרא נוף או ים או משהו כזה, אבל בטח כמו אלה שההורים שלהם
מרביצים להם כשהם היו ילדים קטנים והם מבטיחים תמיד שלילדים
שלהם הם יתנהגו אחרת בעדינות ובסבלנות , ובסוף  בכל זאת
מרביצים להם מכות רצח, אני בטח יקרא לילדים שלי פיני נילי
וציפי .
                         


 

כתבתי על טופס המבחן את ת.ז שלי  03754321 ובעזרת השם .
שתבינו, אני חילוני לגמרי, אבל זה לא יכול להרוס נכון? רק
לעזור! במיוחד כשאתה לומד בבר-אילן, גם זה לא יכול להרוס שאתה
לומד פיזיקה ואתה בקושי יודע זוויות...
כן אני סטודנט לפיזיקה , אבל אני לא כל כך סובל את המקצוע הזה.
נמאס לי כבר מכל המשוואות ומכל הדקויות הקטנות האלה! כל פעם
שאני תופס מחוגה או משהו חד אני רק חושב איך לחתוך את הורידים
באמצע השיעור ולהפוך אותו להרבה יותר צבעוני ומעניין .
כולה  רציתי  להוכיח שאני טוב במתמטיקה אחרי שהעיפו אותי ל 3
יחידות  מ 5 בתיכון, אבל בסופו של דבר, מסתבר, שאני בונה מזה
קריירה.

הלכתי ללמוד את זה אבל רק מכיוון שהרגשתי שאני חייב מקצוע טוב
ובגלל הקיצוצים בצבא שלא אפשרו לי לחתום קבע, או שאולי בגלל
שהמפקד שלי לא אהב את הקטע שהיה לי עם אשתו.  
הרגשתי שאני חייב מקצוע רציני לחיים ולא רציתי להסתפק בתואר
המשונה הזה: הנדסאי, שאף אחד לא יודע בדיוק מה הוא אומר,
והבנתי כבר לפני הצבא שזה שאני שחקן הכדורגל הכי טוב בלוד (ממש
אגדה מהלכת), לא ממש מעניין קבוצות וכנראה ששום דבר לא ייצא
ממני בתחום הזה.

כל אימא רוצה שלבת שלה יהיה חתן, רופא או מהנדס, אני רוצה כל
בת כמובן שתראה טוב...
ממש לא הרגשתי  שאני מספיק מרוכז בשביל לפתוח למישהו את הצורה
עם מספרים ומסור חשמלי ואחר כך לתפור אותו בחזרה כמו שצריך,
בגלל זה נטיתי יותר לאפשרות השנייה, אפילו בשעורי מלאכה לא
הייתי טוב והייתי מרמה. אימא שלי הייתה מכינה לי את עבודות
היצירה שהמורה הייתה נותנת לעשות בבית, אבל אל תגלו את זה
למורה ליצירה למה היא משוגעת לאללה אני מפחד ממנה עד היום!
הייתם צריכים לראות איך פעם היא הרביצה לאחד החברים שלי עם
סרגל מתכת באורך של חצי מטר. זה היה פעם ראשונה שראיתי איך דם
נראה כל כך אדום כשהוא נוזל בכמויות גדולות. הפעם האחרונה
הייתה כשחבר אחר שבר את האף באמצע משחק "צאלק אותה".

אני לא יודע אם אתם מכירים את זה כי זה משחק רק של  ערסים ולא
כולכם גדלתם בלוד כמוני אז אני אסביר בקצרה.
חוקי המשחק הם: מי שבא אחרון או מפסיד בזוג או פרד, נהיה מין
קורבן. מציירים לו עיגול והוא מתחיל לקפוץ  מתוך העיגול על רגל
אחת אם הוא מצליח לגעת במישהו, המישהו הזה צריך לרוץ לעיגול
ועד שהוא מגיע מפוצצים אותו בבעיטות. וזה לא "כמה אנשים" זה
כמעט כל השכבה. האפשרות השנייה היא שאם הפראייר ההתחלתי מוריד
רגל ועומד על שני רגליים מפוצצים אותו בבעיטות.
למשחק הזה תמיד היה סוף רע, קצת כאבים ומידי פעם הזמנות הורים,
אבל הפעם הוא נגמר בשלולית דם ענקית על האספלט ושבירת אף כואבת
מאוד. אני יודע שזה נשמע משחק מומצא ולא הגיוני אבל ככה זה
בעיירות פיתוח, לא משקיעים בגני משחקים אז הילדים ממציאים
משחקים משלהם ואלה שממציאים ואוהבים ממש את המשחקים האלה
בסופו מוצאים את עצמם במג"ב , כי אף אחד כבר לא מעוניין לשחק
איתם יותר "צאלק אותה".

אתם בטח יוצאים לשינקין או לאלנבי. פעם גם אני הייתי ככה  אבל
היום   אני יוצא בעיקר לבני ברק. אתם בטח שואלים למה.
ובכן אני אוהב לראות את העולם הישן משתלב עם העולם החדש על רקע
מפעל הקולה המשוכלל, ילדים קטנים שעוברים שטיפת מוח יום אחרי
יום מחכים שוב להסעה היומית של בני עקיבא, עומדים בכל מזג אויר
באותם מדים בצבע כחול בהיר. וחוץ מזה בני ברק נמצאת ממש קרוב
למעונות של בר אילן ונכשלתי איזה 5 טסטים.

באחד הטיולים הרגליים שלי לשם להפיג את השעמום והתסכול מעוד
יום ארוך ומייגע  באוניברסיטה, הייתי ממש רעב. הלכתי ברחוב עד
שנכנסתי לתוך מסעדה קטנה שלא תפסה הרבה תשומת לב מבחוץ, אבל
היו בה הרבה אנשים. אבא שלי תמיד אמר לי שמסעדות שיש בתוכן
הרבה אנשים הם בהכרח טובות אז נכנסתי.
המסעדה התגלתה כמסעדה לא רעה בכלל עם אחלה בשרים ואוירה ביתית
כזאת. בעל המסעדה היה גבר בשנות החמישים, דתי עם שיער לבן
וגבות עבות ושחורות, גבוה ואדיב עם מבט טוב בעיניים. מדי פעם
הביא אותה בכמה משפטי חוכמה, די הזכיר לי את אבא שלי.
מכירים את זה שאתם הולכים למסעדה רק בגלל יחס טוב? אני מכיר
מישהו שהיה הולך כל יום למסעדה,  שלדעתי ודעת רבים אחרים הייתה
בין הגרועות בעולם, והוא הלך לשם כמעט כל יום ולמה ? רק בגלל
שהם ידעו איך קוראים לו ומה הוא אוהב לשים בלאפה.

בכל אופן התחלתי ללכת למסעדה הזאת  כמה פעמים בשבוע, לפעמים
פחות לפעמים יותר, תלוי אם אימא שלי הייתה מכינה אוכל ומביאה
לי אותו לבית, אבל גם ככה השותף שלי לדירה היה אוכל את הכול
ולא משאיר לי כלום המניאק. האמת שלא היה לי כל כך אכפת לי מזה
כי לא סבלתי את האוכל של אימא שלי. זה היה אוכל נוראי, בגלל
ניסים ,  כל פעם שהיא ביקרה אצלי היא הוחמאה מאוד  וחשבה שאני
חולה על האוכל שלה... במקרה שלי האמרה- אין כמו האוכל של אימא-
הייתה ממש נכונה כי האוכל שלה היה ממש מזעזע, מה גם שבבית תמיד
ידעת  למי לצפות- לניסים. הוא והיציאות הבנאליות שלו  וזה
התחיל כבר לשעמם.
אותו ניסים שהוא  השותף שלי אם לא הבנתם, שנרשם ללימודי
פילוסופיה רק בגלל שכל הכוסיות לומדות שם, שהדבר הכי עמוק שהוא
קרא זה חכמת הבייגלה (שזה ספור חמוד אבל בינינו- לא ניטשה)
תמיד ישב וחיכה לי בבית כמו איזה עקרת בית. האמת הוא עשה בשכל
שהוא למד פילוסופיה גם אני רוצה ללמוד עם כוסיות, גם אני רוצה!

לא היה אכפת לו לבעל המסעדה שאני יושב שם שעות ורק מדי פעם
אוכל משהו. לפעמים שתיתי רק קפה, בזמן שהייתי קורא את הסיכומים
הארוכים שלי שהם מעין פרוש אישי  של גבב המילים שפלטה המרצה
שלי. אפשר לומר בעצם שבין הסיכום הכתוב שלי ובין מטרת הקורס
היה קשר מקרי בהחלט, עד כמה שהבנתי מהכתב הדיסלקטי שלי לפחות
וככל שהסיכומים האלה היו ארוכים ככה הייתי שותה יותר קפה כדי
שלא להירדם.  

תמיד תהיתי לעצמי איך נראית העיר הזאת בבוקר, למרות  שיצא לי
כמה פעמים להסתובב בה בבוקר לסידורים בבנק וכאלה, אז מיהרתי
ולא הסתכלתי ממש טוב- לא התעמקתי בפרטים.
בשנים האחרונות גיליתי שאתה יכול להסתכל על העולם בצורה אחרת
לגמרי, רגועה יותר. להתמקד וכך לגלות מראות ואירועים שלא היית
שם אליהם לב בחיים או שלא היית רואה את היופי הטמון בהם למשל,
נחליאלי מחפש לאיטו מזון, אימא דואגת מביאה חיבוק חם לבן הקטן
שלה, שלא משנה שהוא ג'מוס מטר תשעים מפחיד, בשבילה הוא כאילו
הולך לבית הספר בפעם הראשונה. דבורה עוברת מפרח לפרח מחפשת צוף
משובח, זבוב נטפל לכוסית בחוף, דברים קטנים כאלה שמביאים לך
חשק לחיות ומעלים בך חיוך.
בגלל זה החלטתי לצאת לטיול על אופנים כל יום בבוקר. אהבתי את
האוויר הקר, השקט היחסי שאין הרבה אנשים ברחוב ואתה יכול
להתרכז טוב טוב בדברים הקטנים האלה באין מפריע. כנראה שלא רק
אני הייתי אוהב את הדברים האלה כי שמתי לב שאני לא היחידי
שעושה פעילות ספורטיבית בשעות האלה.
נעשיתי כבר מומחה לאנשים ויכולתי לזהות בדיוק מה הסיבה אשר
בגללה כל בן אדם ברחוב עושה ג'וגינג או רץ.

למשל זה השמן המזיע הזה שעושה ג'וגינג... הוא  עושה את זה רק
בגלל שהרופא הזהיר אותו שאם הוא לא יתחיל לעשות ספורט הלב שלו
פשוט יפסיק לפעום יום אחד. רק מה ששמתי לב שזה לא מנע ממנו
לאכול כמו סוס בשווארמיות גלאט הכושר האלה שמפוזרות ברחבי בני
ברק. הנה זאת... זאת גילתה שמה לעשות, פנים אין לה והחליטה
לעצב את הישבן ועוד כמה שרירים שכבר לא נחוצים כל כך לעולם
המודרני. היא הבינה שגברים אוהבים תחת ואם היא רוצה להשיג חתן
היא חייבת אחלה תחת. האמת זה עבד בכלל לא רע  כי כל גבר בסביבה
היה מסתכל עליה מישיר בה מבט או יותר נכון מנחית מבטו מטה,
ולמרות שהיא הייתה כונפה רצח  היה לה גוף לא רע ואפילו הדתיים
הכי פינגווינים היו מציצים ומתבוננים אליה מבעד לכובע  השחור
שלהם. לפעמים היא הייתה מחייכת אלי.
זה עם הכלב. בוא נגיד שהכלב היה מוציא אותו מהבית לטיול הוא
מסתגר בבית אין לו חשק לכלום ובטח חושב שהוא מכוער אפילו שהוא
נראה די טוב. אני מוכן לשים  איזה 50 שקל שהוא יתאבד בשנים
הקרובות, יש התערבות?
הדבר היחידי שעדיין לא הבנתי מאז שהיתי ילד ועד עכשיו זה למה
זקנים תמיד הולכים עם מקלות? ואני לא מתכוון למקלות הליכה אלא
למקלות שיותר מזכירות אלות בייסבול.
ואתם בטח שואלים מה הסיבה שלי לנסוע ברחבי בני ברק כל יום
בבוקר על אופניים? זה לא היה רק כדי לראות פרטים קטנים שבעצם
אף אחד לא היה שם אליהם לב חוץ ממני האמת, יש לי הרגשה שהם אני
לא הייתי רואה אותם הם היו מתפוגגים ונמוגים באוויר כלא היו
מעולם...

זו הייתה היא .
 




בוקר....

מוציא את האופניים החלודות מהמזווה, בודק אוויר בגלגלים שלא
יהיו בעיות ובשקט בשקט, שלא להעיר את ניסים, שוטף פנים, שם
ספיד סטיק שלא יהיה מסריח וזהו אני מוכן. יורד בריצה עם
האופנים עלי תוך כדי שנעלי הספורט שלי משמיעות חריקות גומי
עדינות במדרגות הבניין הישן שלי.

אני זוכר שראיתי אותה בפעם הראשונה. למרות שעיניה היו כחולות
אפורות כמו הים, הם סינורו אותי כמו אש יוקדת ולא הייתי מסוגל
להתבונן בהם יותר  מכמה שניות רצופות. היא הייתה כמו פיה מוארת
באפילה. הייתי יכול לדמיין אותה כמו בסרטים המצויירים שיש יום
שמש ורק על הגיבור יש ענן גשום אבל רק בסיטואציה הפוכה.
יום גשום ילדים קטנים וכמה אברכים מחכים לאוטובוס שייקח אותם
לתחנה הבאה הם מחכים בתוך התחנה  המפויחת הזאת שנתלשו ממנה כל
הפרסומות הפרובוקטיביות של בחורות חצי ערומות ועומר ברנע מחפש
את עצמו. כולם נוטפים מגשם נלחמים על מקום מסתור מהגשם בתחנה
ורק היא יבשה עומדת לה בנונשלנטיות בחוץ ומחייכת לכולם, כאשר
קרן שמש יחידה מאירה רק אותה כמו כוכבת בברודווי.

היא הייתה כל כך לא מתאימה לנוף שמסביב בין כל הדתיים המזיעים
והבנות המשופמות. היא הייתה משהו מיוחד, נדיר, זן נכחד.
אמנם היא  הייתה לבושה עם הבגדים הכחולים האלה של בני עקיבא
אבל מה, עליה זה היה נראה פשוט פיצוץ, מינימום ורסאצ'ה תצוגה ב
f.t.v. כל יום בבוקר היא הייתה מחכה בתחנה ואני  עוצר ומביט בה
חסר נשימה, צוחקת מדברת עם חברותיה, עולה לאוטובוס, מברכת את
הנהג בברכת בוקר טוב  ונוסעת. ככה הייתי מתבונן בה חודשיים.
הייתי כל כך אוהב להתחיל את הבוקר עם זיו פניה, לא רציתי לגשת
אליה כי אהבתי את העובדה שהיא לא מושגת, כי איך אפשר להשיג דבר
שלא מנסים להשיג? וגם לא רציתי שפתאום יתברר לי שהיא פוסטמה
רצינית ותממש מול עיני את סטיגמת הבלונדינית הטיפשה, העדפתי
לראות אותה ככה- המלאכית שלי המושלמת.

יום אחד בעל המסעדה ניגש אלי עם שתי כוסות קפה במקום אחת
שהזמנתי ושאל אותי: "אפשר לשבת?"
השבתי כמובן: "כן, לכבוד הוא לי", ונרתמתי חזק אל הכסא במחשבה
שהוא הולך לספר לי עוד סיפור חכמים מעניין שאף על פי שלא הייתי
דתי, מאוד עניינו אותי.
"אתה נראה לי אדם מאוד רציני, תלמיד חכם, משקיע, אדיב למבוגרים
ובינינו נראה לא רע"
"תודה רבה", אמרתי וחיוך רחב נמרח על פני.
לפני שהספקתי להוציא עוד הגה הוא אמר: "יש לי בת, בחורה צעירה,
קצת קטנה ממך, אבל אנחנו כבר התחלנו לחפש לה שידוך. לאור
היכרותי אתך, אני חושב שאתה מועמד ראוי ביותר. כמובן שתצטרך
לעבור חקירות ומבחנים קשים."
חייכתי בהומור, אך ידעתי שהוא מתכוון לכך בשיא הרצינות מכיוון
שאמא שלי פעם אמרה לי פעם  שהדתיים ממש עושים חקירות שב"כ לפני
החתונה.
"אתה מעוניין? כמובן שאתה צריך לשמור מסורת כי הבת שלי לא
תתחתן עם מישהו חילוני, אבל אתה לומד בבר אילן נכון? אז בטח
אתה מסורתי? פעם חרדים היו מתחתנים רק עם חרדים אבל היום
הזמנים השתנו והתגמשנו... "
חייכתי והנהנתי עם ראשי, לא היה מנומס ונבון להגיד לו שאני
חילוני לא מאמין באלוהים בגרוש, אז אמרתי לו:  "האמת יש לי כבר
איזה מישהי על הכוונת"
"באמת אתה בטוח? כי לבתי יש הרבה מחזרים והיא נחשבת
ליפיפייה."
"אני בטוח שהיא יפה", השבתי לו בביטחון, "אבל  אין יותר ממנה"
הוספתי בגאווה והוא עזב אותי במנוחה.

ידעתי שייקח לי קצת זמן לדבר איתה כי אני די ביישן, אבל
המחשבות שלי כבר נדדו וחשבתי עליה ועלי ביחד הרבה, עד עכשיו אף
פעם לא סירבה לי בחורה מה גם שיש לי זמן למלאך שלי, הרי
הלימודים נגמרים עוד איזה חצי שנה לפחות.

מאז עברו עוד כמה שבועות כשכל יום נפתח באושר עילאי לראות
אותה.
יום אחד בבוקר היא לא חיכתה בתחנה... בכלל זה היה יום גרוע
ומבאס. מאוחר יותר, אני  לא יודע אם זה היה סתם מקריות, אבל
חשבתי לעצמי: בטח הבריזה, ואז הוספתי לחשוב -דתיות בכלל
מבריזות? בסוף הגעתי למסקנה שהיא בטח חולה ותוך יום יומיים אני
אראה אותה שוב מחכה שם כרגיל.

עבר שבוע. אני לא רואה אותה אני משתגע, אני מתגעגע, איפה היא
לעזאזל? חודשיים עברו וראיתי אותה יום יום בתחנה. מה קרה לה?
היא נהייתה חולה? חזרה בשאלה ועברה לבית ספר אחר? כל יום בשבוע
הזה עבר כמו נצח. לא הייתי יכול להתרכז בשיעורים וכל רוח החיים
נעלמה ממני. לא צחקתי מאף בדיחה, לא האכלתי את חתולי הרחוב
שהתחננו לאוכל כי לא היה אכפת לי מהם כבר, ואפילו לניסים כבר
נמאס ממני.

"צא קצת החוצה לאוויר הצח, כמה זמן אתה יכול לשבת בבית? שבוע
שאתה כבר יושב בבית ומגרבץ כל היום  אתה רוצה לספר לי מה קרה?"
 

האמת עבר כבר הרבה יותר משבוע אבל הזמן טס שנהנים ומבלים עם
כוסיות כמו ניסים. אבל שמעתי לעצתו במפתיע- אזרתי אומץ ורצתי
הכי  מהר לאותה תחנת אוטובוס שננטשה על ידה, אולי אמצא אותה או
אולי לפחות רמזים להיעלמותה המסתורית. רצתי כמו כלב ציד עד
שהגעתי,
הסתכלתי מסביב עד שגילתי פרצוף מוכר.

"תגידי איפה חברה שלך?", שאלתי את אחת המשופמת שזכרתי שראיתי
שתמיד מסתובבת איתה.
"היא כבר לא פה היא טסה לבלגיה. שידכו לה איזה גרוזיני אחד
בלגי עשיר, אבא שלה היה מאוד ליברלי אפילו היה מוכן לשדך לה
מישהו מסורתי ולא  כבד.  חבל, היא תמיד האמינה באהבת אמת ורצתה
ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, תמיד אהבה את ניטשה וכאלה."

ואז חיברתי אחד ועוד אחד... "שיט!!!" פלטתי בצעקה...

וכל בני ברק עמדה על הרגלים. כל לבושי השחורים, המוכרים
בחנויות, ילדי בני עקיבא, ממש כולם עמדו ככה מופתעים כששאגתי
שוב בקול רם:

"וואללה ניסים צדק, באמת כל הכוסיות לומדות פילוסופיה" .

סוף







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יהיה טוב"
"ממש לא"
"בכלל לא רע"




האופטימי,
המציאותי, וזה
שאינו יודע
מכלום הלכו
ברחוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/03 18:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוני מושקט

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה