לא, אל תיסע לשם. לא. אתה לא אידיוט. אתה הרי יודע שהוא יהיה
שם. אתה יודע שתראה אותו עומד שם. אל תיסע, בשביל מה לך? זה רק
יעשה לך רע .
ואולי הוא לא יהיה שם? אולי הוא במקום אחר? אולי הוא במקום
הנכון שלו, ליד הבית שלה או ליד הבית של החברה שלה .
הוא שם, בטח ששם. מה קרה לך?! אתה יודע שהוא שם, מתי תבין זאת?
תתעורר! אין טעם. אל תיסע, אתה גם לא יכול לנסוע. הילדים בבית.
מה תשאיר אותם לבד?!
הם ישנים אני אסע צ'יק צ'ק, חמש דקות עם הטוסטוס. רק אציץ
ואחזור. הם לא ירגישו, לא יתעוררו. אני מייד חוזר.
אל תיסע מטומטם אחד, טיפש. אל תיסע.
אני יוצא בשקט מהבית. משאיר את הילדים ישנים מאחור. מהר מהר
יורד במדרגות. רץ אל הטוסטוס. "וון וון" אני מניע אותו. שם את
הקסדה, מוריד את מגן הפלסטיק שאף אחד לא יזהה את האידיוט
שמאחוריה. נוסע מהר. קדימה. אני יודע בדיוק לאן. בדקתי
באינטרנט. www.144.bezek.com . מקלידים בשורת החיפוש את שמו
ומקבלים מייד מספר טלפון וכתובת מלאה. הוא גר קרוב. לא רחוק
מביתי,מביתה. אני נוסע. נוסע. שמאלה מעוזיאל לפנחס רוטנברג. אל
תיסע, תחזור. אל תעשה את זה לעצמך! ימינה לרחוב הרואה. תפסיק
כבר עם השטויות האלה. תפסיק להזיק לעצמך! שמאלה לדרך רבין.
תחזור הביתה תחזור הביתה. ימינה לדרך השלום. לא, לא יתכן שהוא
כבר שם, זה מוקדם מידי. זה לא יתכן. שועט קדימה, טוסטוס 50
סמ"ק. מצערת מלאה מצליח להגיע ל80 קמ"ש. בשביל מה. בשביל מה?
אתה יודע שגזר הדין כבר נחרץ. שמה שחששת כבר מזמן קרה. אתה
יודע שזה רק יביא לך טוב בסופו של דבר. שזה גם באשמתך. היא לא
אוהבת אותך. היא לא! תקלוט את זה. היא אוהבת משהו אחר! אחר!
חולף ברמזור אדום. מכונית מצפצפת ברוגז. הנה משמאל הרחוב שלו.
אין פניה שמאלה. אני עולה על המדרכה חוצה את הכביש הסואן.
מכונית עוצרת מולי בחריקת בלמים. בן זונה, חרא מלוכלך! אני
מרים את ידי סליחה סליחה. דוחף את הטוסטוס קדימה. זיעה קרה
וחמה. הלב פועם בחוזקה. נכנס לרחוב. הוא שקט, דומם. אפלולי.
רחוב קטן , בתים פשוטים ששופצו, לרובם גינות זעירות. פנסי רחוב
מאירים באור לבן וקר. מכוניות חונות לאורך המדרכה. סובראו.
פיאט, רנו, סוזוקי, הונדה, פז'ו, סקודה ולא. לא. אהההההה. הנה
הוא. חונה שם, בנחת, דומם, חמור סבר, גדול וירוק.
המזדה שלה.
אי אפשר לטעות בו. זה הוא. האוטו שלה. מאחור יש את המדבקה שהיא
אוהבת, קצת קלופה מהצד "אני מאמין בניסים" זה הוא. חונה ליד
הבית שלו. שלו. המנוע קר. בפנים מעיל הניילון הדקיק שלה מושלך
על הרצפה, חבילת מסטיקים ללא סוכר. חתיכות במבה על הכסא של
הילד, חשבונית דלק. כרגיל מבולגן. מהמאפרה אפשר לראות סיגריה
מעוכה עם הליפסטיק שלה. בחלון הבית, מימין לאוטו, יש אור בהיר.
אני שומע צחקוקים בפנים?
זיעה. רעד. פעימות לב חזקות. הדם אוזל מהפנים. סחרחורת. חנק
בגרון. אני מתיישב על המדרכה.
מה לעשות? אולי לנקב את הצמיגים? לשרוט את הדלת? לכתוב על
השמשה המאובקת "זונה מסריחה"? מה עושים? והילדים?? אולי הגדולה
כבר קמה. איפה אבא?! והקטן בוכה.
לפרוץ פנימה לבית שלו? לעקור את עינו היחידה? לנפץ את משקפיה.
להשתולל בחדר לצעוק. לצעוק. להפוך את השולחנות?
אני מלטף את האוטו. קר קשה. חונה לו שם, בשלווה כמו שפעם הוא
חנה ליד הבית שלנו, ההוא עם הגינה.
"וון וון" קסדה. מגן פלסטיק. נוסע חזרה. הילדים אהבו לטפס על
הגג שלו, את אמרת שהם עוד יקמטו אותו. אז יהיה לנו אוטו עם גג
פתוח. צחקת. ימינה לדרך השלום. זוכרת שנסענו איתו לקיבוץ ההוא
בדרום. אמרנו שפעם, שנזקן, נגור בו. את תעשי אמנות ואני אחלוב
פרות. כמה שצחקנו שם. שמאלה לדרך רבין. פעם בדרך לנהרייה היה
לנו פנצ'ר. לא הצלחתי להרים את הג'ק. ירד גשם כולי נרטבתי. נהג
מונית מחוצ'קן עצר לידנו. תוך שלוש דקות הוא החליף את הגלגל.
איך שצחקת. ימינה לעוזיאל. מי צריך כזה אוטו גדול? חשבו שאני
קבלן, אמרתי שאת העובדת הערבייה שלי. שאני בעד דו-קיום. נורא
צחקת. שמאלה לרחוב החדש שלי. רחוב קטן, שקט אפלולי. לרוב הבתים
יש גינות זעירות. זוכרת? פעם ניסיתי לזיין אותך בספסל האחורי
אבל לא היה לך נוח וידית ההילוכים כל הזמן נתקעה לך בשיער.
אמרתי לך שנחליף לאוטומטי.
התגלגלת מצחוק. ואני נישקתי אותך בעדינות בעיניים ואת ליטפת לי
את הפה ואמרת לי "אתה יודע, אנחנו כבר ביחד כמעט עשר שנים ואף
פעם לא ראיתי אותך
בוכה"
|