היה לי פעם משהו. וזה היה החיים שלי. וזאת היתה הדרך חיים שלי.
ועכשיו זה לא. היה לי שם הכל, קיבלתי משם הכל. את הטעם לחיים,
את האנשים הכי יפים. הכי אמיתיים. הכי מדהימים. נקודה.
הייתי רואה אותם, לא הרבה. ואולי בגלל זה הם היו כל טובים.
היום ראיתי אותם. הם באו לעיר שלי, לעשות איזה משהו. הלכתי
לפגוש אותם. והכל חזר אליי בבום אחד גדול - שהם, וזה נשמע
ילדותי - הדבר שאני הכי אוהבת. שאיתם פשוט הכי כיף. שאיתם הכל
משמעותי והכל טוב והעולם הוא אחר. לא צריך כסף, לא צריך לפחד.
הם אוהבים אותך.
ואיך שזה עצוב לי - וגם זה - יכול להיות נורא ילדותי. ואני
עדיין חושבת... האם זה בגלל שאז הייתי הרבה יותר צעירה והכל
היה לבן?
או שחור? או שהם אמיתיים? וטובים? ואני לא אפגוש יותר אנשים
כאלה בחיים? -כי עובדה - לא פגשתי.
ואותם אני באמת הכי אוהבת. ועכשיו זה באמת כבר לא יכול לקרות.
כי אני לא שם. אני לא במקום הזה. אני כבר עברתי והמשכתי. וזה
עושה לי חשק לחזור אבל מאוחר כבר. מאוחר מדיי לחזור. הכל כל כך
השתנה. והם כל כך רחוקים. ואני שוב מגיעה לדפקה הזאת שלי - שלא
טוב לי בפנים. שאני מוצאת את הכל, את השלם - באנשים. בטוב.
בחיוך ובאהבה אינסופית. לאנשים שהם. למה שהיה פעם. לטבע,
למדבר, ליער - ששרצנו וחיינו ויצרנו בו.
אני אוהבת אתכם. אני מתגעגעת. אני יודעת שהכל כבר לא יחזור.
ואני מקווה - שיהיה עוד טוב כמוכם בעולם שלי. שאני אגיע למה
שהגעתי. שאני אוכל לתת ולקבל כמו פעם. ובעיקר, שאני אוכל לאהוב
. באמת. בלי גבולות. שיהיה לי את מי. אני כותבת את זה בעצב, כי
אני לא אוהבת להישמע דכאונית. אבל יכול להיות שאני לא אמצא
אהבה כל כך גדולה כמו שהיתה לי אליכם? שאני לא אמצא חיוך כזה
גדול וחיבוק חם כמו שקיבלתי ממכם?
|