[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
רגעים מקומטים

ככה זה כשמיכאלה פונה הצידה, חוצה את הכביש, קונה לעצמה גלידה
מנטה עם וניל, מקל וניל אחד. תקוע בכדור הירוק. היא מאחרת,
האוטובוס האחרון עובר אותה בלי לעצור. זהו, לילה כזה של הליכה
ארוכה, של צעידה מתחת לירח.
היא חשבה שיום יבוא ויהיה לה קל יותר לפרק רגעים כאלה ולשבור
אותם מהר. אבל ככל שהיא מתבגרת, ככה קשה למחוק שורה של
התרחשויות מקומטות. היא ידעה היטב לומר לעצמה את הדברים
הנכונים, החזיקי חזק, הימנעי מהזרם, לכי לצדדים, לא ימין שמאל,
תעשי מה שאת רוצה, במציאות אימרות אלה הפכו לעננים מתרחקים,
כאלה שנעלמים בתחילת קיץ.

הלוויה זו התרחשות מקומטת. עמידה מסביב לבור פעור, זעקות שבר,
בכי היסטרי ואובדן, אובדן שאי אפשר להבינו. הרי רק לפני
חודשיים ישבה לצדו על הספסל מתחת לבית, קירבה את היד שלו אליה,
הניחה אותה על היד השמאלית שלה, ביקשה קצת מגע שהיה חסר
בחודשים האחרונים, והוא, הוא לא דיבר, רעידות קטנות, את הראש
נטול השיער הזיז מצד אל צד, כירסם את הבייגלה עם השומשום ולחש
לה שמה שלא יהיה, הוא תמיד איתה.
הלוויה. גופתו מורדת אל הבור הזה, אוי הבור הזה, כל כך מלוכלך
ומזוהם, הוא ישכב שם והיא תבקר אותו מדי פעם, תשב לידו וליד נר
הזיכרון ותדבר אליו, היא תרגיש שזה קצת טיפשי לדבר אל מישהו
בלי לדעת אם הוא שומע.




עכשיו לילה נטול התרחשויות. העיר ישנה כמו תינוקת בעריסה,
מחובקת בשמיכת עננים. אומרים שבבוקר יתחיל החורף. היא תתעורר
במיטה שלה ותגיד לעצמה שחייבים לשים שתי רגליים על הרצפה הקרה,
להכניס אותן לכפכפים, לצחצח שיניים, לשתות קפה. בינתיים גלידה
עם וניל כדי להרגיש שהקיץ עוד כאן, שההתרחשויות ההן לא נעלמו
סתם ככה, שיש במה להיזכר.
מיכאלה של הפרחים, הוא קרא לה. כך, כשהייתה נועלת את חנות
הפרחים שלה ויוצאת אליו, לדבר איתו קצת על החיים. הוא אמר
שלמרות זיקנתו הוא לא רואה בה בת ולא נכדה, חברה - כך קרא לה,
חברה. והיא הייתה מסתכלת על העיניים הכבויות שלו, שואלת את
עצמה מה מסתתר מאחורי החושך הזה, תוהה אם אי פעם היה שם ניצוץ
קטן.

בדידות זו תחושה מקומטת. לחיות בעיר גדולה שכזו לבד, לא לנסות
להכיר, להתחבר, להתאהב, להתמכר לתחושת היחד. המוני אנשים היא
רואה, חולפים ליד חלון הראווה שלה, מסתכלים פנימה, לפעמים
נכנסים לבקש זר, כלי סיוע להפגת הבדידות. זה רוצה שושנים
לאהובתו, האחר לבת דודתו שמגיעה ארצה, הם מספרים לה סיפורים על
היחד הזה. משפחה, חברים, אהובים, גם אויבים, העיקר יחד. היא
הרגישה כל כך לבד עד שהוא הופיע בחייה.
בכל יום, מקל ביד, רגל שכבר לא מתפקדת ושפם קטן דקיק ולבן מעל
לשפה, הייתה מסתכלת איך השפם שלו נע כשהוא מספר לה על המקומות
שבהם ביקר, על הילדות שלו, כפר קטן ובית מאבן, גינה מלאה עשבים
שוטים, בית כנסת ביום שישי ושפה אחרת.
איכשהו, חמישים שנה הפרש בגיל, מצאה עצמה חולקת איתו יחד שכזה,
היא סיפרה לו איך החליטה לבוא לכאן, ככה סתם, בלי כלום, הביאה
את הכפר איתה אל תוך העיר, עציצים, פרחים, זרעים, זרים מסודרים
בנייר צלופן, הבית שלה בתוך העיר הענקית הזאת, ריחות שדה
מזוייפים. הוא התרגש כשסיפרה לו, ביקש לדעת עוד, אמר שנמאס לו
לדבר על עצמו ושכדאי שגם היא תלמד לספר, הוא היה מתקן את
העברית שלה, אמר שלא מדברים היום נכון, שממציאים מילים חדשות
בכל יום, כאלה שאין להן מטרה אמיתית.




מיכאלה מנגבת את הפה במפית. עוד מעט היא בבית, דירה שהחושך
שולט בה, הקירות בה מתקלפים. היא מסבירה לעצמה שזה מה שצריך
להיות עכשיו, להסתפק במועט כדי להרגיש משהו נכון. היא רק רוצה
את השמיכה, לשים רגליים בפנים, להתחפר, לעצום עיניים, שוב בלבד
שלה, להפסיק לקנא באלה שישנים הלילה לצד מישהו אהוב באמת.
לפעמים היא תוהה מה משך אותה כל כך לעיר הזאת. הרי לא יכול
להיות שנפשה חשקה ברעש, בלכלוך, בקצב המהיר שהיא כל כך לא
רגילה אליו, הרי אין זה ייתכן שרצתה לראות בכל בוקר בתים
אפורים מתעוררים במהירות, אנשים יורדים בחדרי מדרגות ונעלמים
בתוך ההמון. אולי כן, אולי זה בדיוק מה שהיא רצתה, בלבול
מקומט.

זיכרון הוא מראה מקומט. אהבה שהייתה וחלפה, געגוע. כשהיא בין
השמיכות היא נזכרת, יד אחת שהונחה בין רגליה, פה בוער
מהתרגשות, שפתיים מתחמקות, בורחות לאיברים לא מנושקים, שיער
חזה, ידיים משולבות, מזיעות, ריח של פרחים מהכרית, לחישות
ענוגות, אהבה שבאה לידי ביטוי במגע אחד. כובד הגוף עליה,
נשימות, שאיפות, גניחות, עצירה, טוהר המגע. כמה געגוע, כמה
רצון לגעת. זו מנגינה, אלה צלילים, צלילים ותמונות, רוחשות,
גועשות, כמו נהר פעור לרווחה, כמו דימום שמסרב להפסיק.
היא סיפרה לו על האהבה ההיא והוא אמר שהיו לו הרבה מאלה ושהוא
מצא אותן זמניות בלבד. הוא לא האמין באהבה, לא כזו, לא אהבה
שנשלטת על ידי מגע בלבד, על ידי רגעים יחידים שמדודים בזמן
מדוייק. אהבה, כך אמר לה, על הספסל ההוא האחד, נבנית לאיטה,
בהדרגה, לא ניתן לאחוז בה ביד אחת ולתפוס לתמיד, יש לבנות
מגדלים, בנינים, גדרות, כדי שתוכל להישאר. לשנינו, כך אמר לה,
לא היה כנראה המזל הזה.



היא מוצאת את עצמה בהליכות שכאלה חושבת על דברים שעברו מן
העולם. קריצות חפוזות בכיתות בית הספר, נעימות חלילים מרגיעות,
ריקודי זוגות, טבע, כתמים של זריחה, נהמות תנים בלילה. מיכאלה
נזכרת והזיכרון לא מרפה, רק לו סיפרה את האמת. כיצד לא הייתה
יכולה לסבול יותר את נחת הזרוע, כיצד ארזה עצמה וצעדה במהירות
מעבר לדלת והחוצה. והבטיחה לעצמה לא לחזור. היא ידעה שהיא
מסתכנת בבדידות עגמומית. ידעה שהיא אדם שקשה לו להיות יחד,
להתחבר במהירות, לדבר.
בדרך כלל לא מצאה מילים מתאימות שיתארו את ההרגשה. והאיש הזה,
מסיבה לא ברורה, היה מהנהן בראשו ומבין, באמת מבין, ידיו החמות
ריפדו את ידיה כשהייתה בוכה לו שם על הספסל הזה, מבקשת ממנו
שיקשיב. ועכשיו, עכשיו די. עכשיו חיים נעצרים והיא צריכה
להמשיך לבדה.
כאב הוא נייר מקומט, חתיכת נייר טואלט מלאה בדמעות, זה טיפשי,
זה מתחנחן לבכות, למה לבכות? והיא הייתה אומרת שהכל נתקע לה
בגרון, שאין לה לאן לזרום מכאן. אסור לבכות, אף פעם לא לבכות.
היא צריכה להיות חזקה, להיות עצמאית, להמשיך הלאה. לא! היה
אומר לה הזקן שלה, האיש שלה, את צריכה לדבר, להיזכר, לפתוח את
הסיפור כדי שתוכלי לסגור אותו.
רק מולו יכלה לבכות.
לפעמים תהתה על החיבור המוזר הזה. אישה בת שלושים ושתיים וגבר
בן שמונים, לא זוג נאהבים ולא אב ובת, אבל יחד.




מיכאלה מגיעה הביתה. פתאום חם לה בתוך הקירות. היא נזכרת איך
ביקשה לברוח מכל מה שהיה מוכר, לא ידעה לאן היא הולכת ומה היא
עומדת לעשות. ועכשיו - עכשיו רגיעה, שלמות קטנה כזו, מצב נתון.
חנות פרחים באמצע העיר, שגרה, ריח של בושם ואיש אחד שסיפר לה
סיפורים, היא יודעת, הכיוון הזה הוא ברור. כל מה שצריך לעשות
הוא לעצור לרגע, להריח את ההתרחשות המדוייקת ולהפנים אותה,
לזכור אותה. אחר כך להמשיך הלאה. החיים יתגלגלו וגם היא תמצא
עצמה יושבת על ספסל ומספרת סיפורים לאנשים צעירים ממנה, היא
בודאי תאסוף כמה סיפורים בדרך. כאלה שיגרמו לעיניים להיפקח,
לאף לנשום ריח אחר, לשפתיים להיפתח למיליון שאלות.

והאיש הזה, זקנה זו מחלה מקמטת. מחלה שלוקחת אותך עד הסוף,
לפעמים בחזרה להתחלה. היא ליוותה אותו בכל פעם שכאב לו, הוא לא
התלונן אבל העיניים הכבויות סיפרו הכל. הוא אמר, אני זקן ואת
צריכה למצוא לך מישהו חדש לספר לו, להקשיב לו, עוד מעט לא
יישאר כאן דבר. הוא טעה, היא נשארה, נשארה לחיות הלאה, נשארה
לזכור את תמונתו, לתאר את קולו, את העיניים האלה שנדמה כאילו
אבד מהן הרגש ובכל זאת, מלאות בעוצמה לא מוסברת, בכוח.
הנה לילה. היא נרדמת סופסוף, טעם הגלידה על שפתיה. לא רוצה
לשטוף. הדביקות נעימה, מגע שפה עליונה בשפה תחתונה. היא משלבת
ידיה על בטנה. עוצמת עיניים. היא חושבת עליו, על האבא-סבא-דוד
הזה, שמילא חלל של קור בצבעי פסטל, היא יודעת שתמשיך מכאן
הלאה, להתקדם במסלולים הלא רגילים, חנות פרחים, לבד, אהבה שלא
תחזור על עצמה פעמיים, זיכרונות שמצלצלים כמו פעמונים ברגעים
הכי לא נכונים, היא מרגישה מדוייק, היא מרגישה שזה הזמן להתחיל
מחדש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבנתי שהחבר של
שלי זרק אותה כי
היא לא ידעה
למצוץ







אחת שמנסה ביאוש
להתחיל עם החבר
של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/03 0:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה