ושוב את עומדת מול כולם, בשקט, מנסה לברוח, אורות על הבמה.
עוד זרקור נדלק, ואת נתפסת בבהלה, מנסה למצוא דרך לחמוק. אין
דרך לחמוק, אין עוד הזדמנות לברוח.
זה בעצם מה שרצית לא? רצית שכולם יסתכלו, רצית לת להם את מה
שהם רוצים לראות. רצית כל כך הרבה, כל כך הרבה חלמת, ומה יצא
לך? כלום.
האורות נדלקים, המוזיקה עולה, ושוב אותה הצגה מתחילה בלי
סיפור, בלי שם, בלי עלילה.
כלום.
הכל ריק, רק הבועות שלאט לאט נעלמות, והמחנק שחוזר אל הגרון.
העולם הצבעוני שלפני כמה דקות היית בו נעלם, ואת מתרסקת למטה
למטה, חזרה אל כדור הארץ.
אבל זה מה שרצית.
רצית להיות שייכת, להיות אחת, להיות נועזת, ומה יצא לך מזה?
נעלמת. את לא חשובה.
אף אחד מהאנשים האלה שאיתך עכשיו, במעגל אש סגור, אף אחד מהם
לא יזכור אותך. חלקם יאבדו גם הם, חלקם לא יחזרו להיות אותו
הדבר, חלקם לא יחיו, אבל אף אחד מהם לא באמת יזכור אותך, כי מי
את? את רק עוד אחת, ממש כמו שרצית להיות.
אף אחד לא אמר שבאמת רצית לקחת. אף אחד לא אמר שבאמת חשבת שזה
יעשה לך טוב. אף אחד לא חשב שגם את תלכי, כל כך מוקדם.
כל כך מוקדם, ושוב את עומדת מול כולם. שוב האורות נדלקים,
וההצגה מתחילה מחדש... אבל הפעם, הסוף טראגי.
את נופלת למטה, החוצה, אבל כבר לא חזרה, את עפה החוצה... מרחפת
לאט לאט, נפש ריקה שזזה בשקט, מרחפת החוצה מהחדר, החוצה אל
השמיים - אל מקום בו אולי, אולי ההצגה תסתיים באמת.