דיברתי איתה. היא ניחמה אותי. אחרי שאני מאבדת את הזאתי, צריך
שמישהו ישאר איתי. אפילו אם הוא רחוק. היא התקשרה. קראה את
הבלוג. לפעמים אני מרגישה שאני בורחת מהכל. שאני מדברת על הכל
כדי לברוח מהאחריות של להתמודד בעצמי. אז הייתה ממתינה. היא
חוזרת אליי.

"היא מוסרת את תנחומיה הכנים..."
צחקוק שלה. צחקוק שלי.
"זה לא מצחיק" אומרת לעצמי "לפחות לא עכשיו..."
ציחקוק. חיוך. שתיקה.
שינוי נושא.
חזרה לנושא הקשה.
עזבנו.

מרגישה יותר טוב.
מנסה להבין את המשמעות של הבכי שהיה.
לא מצליחה.
לא מבינה.
לא מובנת.

אוח.
נמאס.