ברכבת התחתית של לונדון, בתחנת ווסטמינסטר, ראיתי צנחן. יצאתי
מהרכבת, הוא ירד במדרגות אל הרציף, המבט שלו נמשך אל השלטים
התלויים על התקרה והקירות. הוא צעד, גופו מוטה באלכסון, ורצועת
הנשק מתוחה על חזהו, עוברת מאחורי הכנף הימנית של סיכת הצניחה,
מכסה את סיכת המסלול ונעלמת מאחורי כתפו דרך הרווח שבין כותפת
הכומתה וצווארון חולצת המדים. קנה הנשק בצבץ מימינו, מסובך
בשרכי הרצועות של תרמילו הגדול. כומתתו היתה משוכה לאחור בתוך
הכותפת, ורק אבזם מאולתר מנע ממנה ליפול לאחור. הצנחן התקרב
אלי, משפשף את לסתו ועל פניו הבעת בלבול. כשהיה קרוב אלי ראיתי
את שיערו הבהיר הקצוץ, את סימני הגילוח ואת הנעליים שנראו
כאילו נמרחו בבוץ אדמדם. הצנחן הבחין בי, זרק מבט נוסף אל אחד
השלטים שבתחנה, ופנה אלי, "סלח לי, אתה יכול להגיד לי איך אני
מגיע לצ'רינג קרוס?". הוצאתי מהכיס מפה מקופלת של הרכבת התחתית
ופתחתי אותה למולו. הצנחן נעמד לצדי והחזיק את קצה הימני של
המפה ואני את הקצה השמאלי. הסברתי לו איך להגיע, באיזה קווים
להשתמש ואחרי כמה תחנות הוא צריך לרדת. הצנחן הודה לי ועזר לי
לקפל חזרה את המפה. הכנסתי את המפה חזרה לכיס, ואז הוצאתי אותה
שוב והושטתי לו אותה, "רוצה? קח, שיהיה לך". אבל הצנחן נפנף
בידו וחייך, "לא, זה בסדר, תודה, אני אזכור, תודה", הסתובב
והלך. כשהייתי כבר באמצע גרם המדרגות נעמדתי והבטתי לאחור.
נדמה לי שראיתי את התרמיל שלו נכנס לתוך אחד הקרונות, או נעלם
בתוך המון האנשים שהיו בתחנת הרכבת התחתית בווסטמינסטר.