היא הייתה
ולא עוד
ולא נותר כלום

דמעה זולגת על לחי
נערה יושבת, צעירה,
עברה כל כך הרבה.

יושבת בפינה ובוכה,
ועוד דמעה,
על פנים חלקות, חסרות קמטים או הבעה.

ומפסיקה לחשוב,
ומפסיקה לנשום,
ובוכה, בפינה.

מכווצת את רגליה,
לא רוצה לתפוס הרבה מקום,
לא מרגישה ראויה.

וכולם ברקע, ממשיכים לחיות,
והיא עוצרת, מסתכלת,
משקיפה מרחוק.

לוקחת פיסת נייר,
מנגבת את פניה.
והיא כבר לא בוכה,
עכשיו היא חושבת.

היא רוצה למות,
אבל היא חכמה.

היא יודעת,
היא רואה.

בית גדול, חיים עמוסים, עבודה.

צלצול קוטע את הכל,
אבל היא לא עונה,
היא רק יושבת בפינה,
בוכה,
נערה צעירה.

עד לפעם הבאה.