מוזר... כמה זמן עבר מאז שאנחנו ביחד...  שנה וקצת. ועדיין אני
לא מרגישה שיגרה. אמרת שגם אתה לא מרגיש בכלל. כאילו שאנחנו
עדיין חברים ולא בעל ואישה (כמה שהמושגים האלה שנואים עלינו
:)).
במשך השנה הזאת למדתי הרבה ממך. אולי אפילו נהייתי דומה לך
קצת, מרב שאני חיה אותך. בהתחלה פחדתי. אפילו מאוד. כי מאחורה
השארתי אכזבות. פחדתי שהאהבה ברחה ממני ולא תחזור יותר. תודה
לאל שהלב שלי לא קרח. אני בן אדם אדיב, אפשר לומר, ומוותר
בקלות. אני שוכחת מהר את החסרונות של החיים שנתקעתי בהם. אני
כמו הבובה הזאת שהייתה פעם. נדמה לי שפה, בישראל, קוראים לה
"נחום-תקום".
כשפגשתי אותך, לא נתתי לחושים שלי להשתולל. אמרתי שיהיה מה
שיהיה. לא שלא ישנתי בלילות בגללך ושהיו לי פרפרים בבטן.
בהתחלה בכלל לא. ובכל זאת נתתי לעצמי צ'אנס. דווקא אני, זאת
שמאמינה רק באהבה ממבט ראשון, הרשתי לעצמי לנסות. ואני חושבת
שהסיבה לכך היא אולי הרצון למצוא את עצמי. נתתי את הצ'אנס. לא
טעיתי. מיד הרגשתי שאתה זה אני. אשכרה הרגשתי את החצי שלי.
לא יודעת איך הצלחת להקסים אותי כל כך. אולי כשהזמנת אותי
להופעה של ריטה? לא, לא. זה לא קרה אז. בכלל לא בגלל זה.
נזכרתי שהזמינו אותי לכל מיני מקומות אחרים בעבר, וזה לא ריגש
אותי. אהה, עכשיו אני מבינה... זה בגלל שזאת הייתה ריטה. כאילו
ניחשת שאני אוהבת אותה.
אחרכך היה ארצי. ושוב קלעת בול. אחרכך דברנו על סטינג ועל
פריס. ו... אין מבטים אסורים. יש מבט מעודד, מתעניין, צוחק,
בסתר מלטף. יש לך מבט קטיפתי כזה. לפעמים גם מבט שופט, ושוב
בסתר. רק שאני רואה הכל.
היה נעים להיות איתך. לא הרגשתי שום מחוייבות, לכן לא הלחיץ
אותי המצב. אני זוכרת שהזמנת אותי למסיבה של ש'. הצגת אותי לכל
החברה שלך כחברה ראסמית (רשמית, במילים שלך. או יותר נכון,
במילים שלי). החברה התפלאו שיש מישהי. חשבו בטח שאתה פרפר נצחי
:)
הרגשתי שאהבו אותי. ראיתי מבטים מעוניינים של חבר שלך לעברי:
"העולה הזאת מאוד מעניינת". מישהי היססה לשאול האם אני עולה
חדשה, ומיד ציינה שהעברית שלי מאוד יפה ושאין לי מבטא.
אז עניתי שלי יש ושאתה, לעומתי, מדבר ממש יפה. וזה היה להם
(לחברים שלך) חדש שאתה בעצם עולה חדש. טוב, נו, אתה לא כמוני.
התחברת ישר לחברה הזאת.
אני, היה לי קשה מאוד בהתחלה. אולי בגלל גיל ההתבגרות. אולי.
לא אוהבת להיזכר בימים ההם. גיליתי פתאום שהחברה דוחה, מאוד
קוצנית, לא נותנת הזדמנות. היום... אני לא אגיד ששמה אותם בכיס
הקטן שלי, אבל השגתי הרבה. יכולה לומר בוודאות שהשגתי יותר
מכמה ישראלים (מה שהמורה בלשון אמרה לי אתמול - שאני מדברת
יותר יפה מהרבה ישראלים :)).
ואתה, כשבאת לארץ, ישר לצבא. פטריוט חמוד שלי. גיבור שלי.
"קרבניק" שלי. בקשר לשפה לא היו לך שום בעיות, למדת שם, בבאקו
(למרות שזה צחוק אחד גדול, איך שמלמדים שם).
ואז, אחרי מעט מאוד זמן, אפילו פחות מחצי שנה, התחברנו מאוד.
ואתה החלטת. הלכנו לקניון השלום, קנית לי טבעת יעלומים עדינה
כזאת, יפה, עוד כמה מתנות גדולות, ובאת אל ההורים. אהבתי שאתה
מיושן :)
תבין, אפילו אז עוד לא הייתי מאוהבת. כלומר, היה כיף, נעים
להיות בחברתך, צחוקים, אבל עוד לא אהבה.
ואז נסעת לחו''ל. לחודש, אפילו פחות. ובשבילי זה היה נצח. אז
הבנתי שאתה זה האויר שלי. שעוד מעט נגמר לי החמצן. שאני כבר לא
אוכל בלעדיך.
נפגשנו. הנשיקה הייתה ארוכה, עם הרבה רגש. סוף-סוף הבנתי מה
אתה מרגיש כלפי. הסרת את מסכת האדישות שלך סוף-סוף.


המשך יבוא...