ערפיליו של בוקר בתולי מסתעפים כביכורי גפני הקיץ,
מסווים את התודעה לגבי גורל שנקבע.
קרני שמש חלושות מפלסות דרכן לעבר אדמה רכה,
מערפלות את הידיעה על פור שהוטל.
רוח קלה, שנדמה כי הינה של ראשית האביב,
מסתירה את ביאת סופת החורף,
פלגי מים טהורים, אשר קודשו על ידי עצם הזרימה,
מפיגים את הזיכרון, על נחשולי ענק.

צעיף של משי יורם בקלות,
אדווה היא בלתי נמנעת במים שקטים,
שלמות, ארעית היא,
וזמן, נצחי.