שלום!
קוראים לי שרון, ורציתי לספר לכם קצת ממעללי בזמן האחרון. נכון
שתמיד יש משהו מעניין, או שאיכשהו המצב מסתבך, אבל תמיד אני
מצליחה לצאת מהבוץ שאליו נכנסתי, רק שהפעם זה היה קצת יותר
מסובך...
טוב, אני אתחיל בתיאור שלי: אני בלונדינית (אמיתית!), 1.69
מטר, חזה מכובד למדי ( 85B אם זה ממש מעניין מישהו) רגליים
רזות, ארוכות ויפות, מבנה גוף צר, עיניים כחול-ירוק, שפתיים
מלאות וחושניות, ואם זה יעזור למישהו, אז אני 94-58-89. וזהו.
וכן, אני אוהבת את עצמי.
אני בת 17 ואני משתדלת לנצל כל רגע בחיי הנפלאים.
יש לי חבר, בגילי, ואנחנו חברים כבר יותר משנה וחצי (!),
קוראים לו רונן, אהובי המתוק, ואם אתם ממש מתעניינים, אז יש
לנו סקס נ-ה-ד-ר!
בכל מקרה, אמא שלי לא ממש בקטע שאני אשתולל לי בגילי הצעיר,
ולכן היא אינה יודעת כלל על כל מעללי, וההרפתקאות שאני נקלעת
אליהן. ואם היא הייתה יודעת שאני כבר לא בתולה, היא כבר מזמן
הייתה מתחרפנת! לפעמים היא ממש יכולה להשתגע, אפילו שהיא
פסיכולוגית, והיא מרגיעה אנשים, להרגיע את עצמה זה ממש לא בא
בחשבון! זה כבר יותר משנה שאני לא בתולה, ואני ממש רוצה שהיא
תדע. זה יהיה הרבה יותר נחמד. אני רק מפחדת מהתגובה שלה.
טוב, אז לרונן (המדהים) היה יומולדת ביום שבת ההוא, ואחרי שנה
וחצי חברות, ואהבה כמו שיש לנו, הוא חייב לקבל מתנה מכובדת
ואיכותית.
אז שכרתי חדר במלון ללילה- לילה שהוא לא ישכח! באותו רגע לא
ידעתי עד כמה שזה נכון.
שכרתי את החדר ללילה של שישי על בסיס לינה + ארוחת בוקר.
תכננתי להעניק לו את הערב המושלם, כך שהוא לא יוכל להפסיק
לחייך בכל יום ההולדת שלו.
אמא שלי בחיים לא הייתה מסכימה שאני אישן בלילה במלון, ועוד עם
רונן! אז אמרתי לה שאני אשאר אצלו ללילה, ושזה היומולדת שלו,
וכאלה... זה עבד! איזה שקרנית טובה אני. הלוואי שהיא הייתה
מסכימה לעיתים תכופות יותר, אבל היא עוד חושבת שפה זה רוסיה.
עלינו לפה לפני 5 שנים. אין לי מבטא, תודה לאל.
לקחתי את כל הנרות שיש לי בבית- עם ריח, בלי ריח, נרות שבת,
אפילו נרות של חנוכה, ודחפתי לתיק.
טסתי למלון, שדרך אגב היה מלון יוקרתי מאוד- שרתון, בתל-אביב.
ממש על הים, עם בריכה ענקית, וג'קוזי בחדר. אז הגעתי למלון,
עשיתי צ'ק אין, טסתי לראות איזה חדר קיבלתי.
מדהים! פשוט חדר מושלם! ואני התחלתי להשתגע ולקפוץ לי על המיטה
הזוגית. טסתי למלא את הג'קוזי במים בוערים. רונן צריך להגיע
עוד פחות משעה, והכל צריך להיות מוכן!
התחלתי לפזר את הנרות בכל החדר, הדבקתי שקית לגלאי עשן שבתקרה,
כדי שלא יעשה לי בעיות.
התלבשתי בבגדים שרונן אוהב: חזיית תחרה, תחתון משי שחור,
ביריות שגנבתי לפני שבוע מה"משביר", והכל ככה מבליט את כל
מעלותיי.
רונן כבר הגיע לת"א. אמרתי לו שיעלה את הטיילת לאורך רחוב
הירקון.
בינתיים הדלקתי את הנרות במהירות. היו שם איזה 40 נרות, בכל
מיני גדלים.
טוב, הוא כבר צריך להיות קרוב. התקשרתי אליו לפלאפון, ואמרתי
לו שילך למלון "שרתון", ייקח מהקבלה את הכרטיס לחדר 411
ושיבוא. הוא אמר שהוא נכנס למלון. ניתקתי.
כשהוא הגיע לחדר, כל הנרות דלקו, ואני שכבתי על המיטה, בתנוחה
הכי מגרה שיכולתי לעשות, עם הביריות (שכל-כך עושות לו את זה!),
וכשהוא נכנס הוא היה בשוק! הוא כמעט גמר רק מלראות אותי. איזה
כיף!
חייכתי אליו. התקרבתי, והענקתי לו את הנשיקה הכי אוהבת ומחרמנת
שאני יכולה לתת, ואמרתי לו: "היום אני לשירותך". הוא חייך. מיד
הבנתי למה הוא רומז.
העפתי אותו על המיטה, שמחכה שיעלו עלייה, והתחלתי להפשיט אותו.
תוך כדי שאני מורידה ממנו את המכנס אני אומרת לו שהיום הוא
יגמור כל-כך הרבה עד שכבר לא יהיה לו זרע. הוא דפק חיוך ענק
שגרם גם לי לחייך.
התחלתי לרדת לו, אני לא אתאר לכם איך זה היה, אבל זה היה טוב,
כי אני טובה.
הוא גמר. עכשיו יש לי נוזל דוחה בפה והמוח חושב לאן לירוק
אותו. אין שום סיכוי שאני אבלע, כי יש לזה טעם ממש מגעיל, ולא
רצוי שאני אקיא פה, כי אנחנו בקטע רומנטי עכשיו, אז יכולתי או
לירוק את זה בכיור, או בחוץ. החלטתי לירוק את זה בחוץ, קשה
להיפטר מההרגלים שיש  מהבית, שאסור להשאיר שם סימנים. אז יצאתי
מהמרפסת, שהים המדהים נשקף ממנה, ירקתי הכל, וחזרתי לחדר.
רק לאחר שחזרתי, המוח שלי עיכל את מה שהיה שם- היו שם בחוץ,
לפחות בחמש מרפסות, זוגות של אנשים שצפו בים בנחת, ואני שפתחתי
את דלת המרפסת בפראות הערתי את תשומת ליבם, וכל העיניים היו
נעוצות בי!
כולם שם ראו אותי, בלונדינית עם חזייה, תחתונים וביריות, יוצאת
למרפסת ויורקת יריקה חזקה המלווה בפרצוף חמוץ.
טוב, בטח יש הרבה כאלה פה במלון, אני מקווה. סיפרתי לרונן. הוא
לא ממש קלט, הוא היה יותר מידי וחרמן, ויותר מידי רגוע אחרי
הגמירה, סלחתי לו, אחרי הכל זה היומולדת שלו. חיבקתי אותו.
התנשקנו.

התעוררתי עוד כששמעתי לחישות מאחורי הדלת, ומיד אח"כ הדלת של
החדר קרסה!
חשבתי שיש שריפה או משהו כזה, אבל אלה היו שוטרים שפרצו לחדר.
אני הייתי עם בוקסר וחולצת טריקו, ורונן היה רק עם בוקסר.
הסתכלתי עליהם מבועתת ולא מבינה לפשר המעשה שלהם. רונן כבר
התעורר גם הוא.
"קומו!" הם אמרו. מרוב פחד וחוסר הבנה לא חשבתי בכלל וקמתי.
"תתלבשו!"
התחלנו להתלבש, ותוך כדי שאנחנו מתלבשים השוטר אומר לרונן:
"איך אתה לא מתבייש!" אני ורונן לא הבנו מה הוא רוצה.
"ככה להזמין לך נערת ליווי!", הוא אמר. היינו בשוק. "ואת" הוא
פנה אלי, " את מבינה עברית בכלל?!"
חשבתי שאני משתגעת! לא יכולתי להשתלט על העצבים שלי, וכשאני
עצבנית אני מדברת עם מבטא. והייתי מאוד עצבנית. התחלתי לשאול
אותו איך היא מעז לחשוב שאני זונה, והתחלתי לקלל אותו, בלי
לשים לב שאני עושה את זה. קיללתי ברוסית, המון! קיללתי את כל
הקללות שהכרתי!
הוא שם על רונן אזיקים. התחלתי להתפרע, הוא תפס אותי, וכפת
אותי גם.
היה איתו עוד מישהו, שפנה אלי ברוסים, והסביר לי שמה שאני רוצה
לומר, שאני אגיד לו, והוא יסביר לחוקר. ירקתי לו בפרצוף.הם
לקחו אותנו לתחנה לחקירה. בדרך החוקר הסביר למתרגם שכבר כמה
חודשים שהוא מנסה לתפוס אחת מהנערות ליווי שפועלות בשיטת
המלון. הוא אמר למתרגם לומר לי שאם אני אגיד מי זה הסרסור שלי
ואיפה הוא נמצא אז הם יספקו לי הגנה, ושאני אוכל לפתוח דף
חדש.
רונן פחד לדבר. ואני מרוב עצבים ופחד לא הצלחתי להוציא מילה
בעברית. ניסיתי להסביר למתרגם שאני יודעת עברית, ושהם טועים,
ושבסה"כ יש לרונן יומולדת, אבל בגלל שהסברתי ברוסית הוא לא ממש
האמין לי.
הגענו לתחנה. הם לקחו לנו את החפצים ונכנסנו לחדרים נפרדים,
אני מתארת לעצמי שרונן בטח גימגם שם, וקילל המון, אז בטח לא
הלך לו.
אני, שעדיין לא חזרה לי העברית, ניסיתי להסביר ברוסית. הם לא
האמינו. אני בוכה. כל העיניים שלי אדומות. הם לא מפסיקים לשאול
אותי מי הסרסור שלי, ואיפה הוא נמצא. אני לא מפסיקה לבכות.
לקלל ולבכות.
אם לא היו גונבים לי את הארנק לפני שבוע, אז אולי הייתי מראה
להם את תעודת הזהות שלי, ושאני בכלל עוד קטינה, ושאני אזרחית,
אבל זה לא יכול לעזור כרגע. הייתי שם לבד איזה חצי שעה. אני לא
יודעת כמה זמן עבר. כבר התחלתי לחשוב איך שלוקחים את רונן
לכלא, ואיך שכולם שם דופקים אותו בתחת. ואיך ששמים אותי בתא עם
עוד איזה מופרעת אחת שתלך איתי מכות כל היום, ואני כבר לא אהיה
יפה כמו שאני.
אבל את זרם המחשבות המחרידות האלה, קטעה הדלת שנפתחה, ומאחוריה
עמדה אמא שלי, עם המבט המודאג שלי, מסתכלת עלי בוכה. גם היא
התחילה לבכות. היא באה וחיבקה אותי. הם הגיעו אליה מהזיכרון
המהיר שהיה לי מהפלאפון, לפלאפון שלה.
אחרי שהיא באה לתחנה, הם כבר האמינו לי. כשראיתי אותה נרגעתי,
אפילו שהייתי אמורה להילחץ, אבל הרגשתי חופשייה. חזרה לי
העברית, ואז התחלתי לקלל את החוקר בעברית, ואמרתי לו איזו
חוצפה יש לו לקחת אותי ללא בירור שום פרטים!
הוא נהיה אדום כולו, והחל להצטער אלף סליחות, אבל זה כבר לא
משנה עכשיו.
הם סיפרו לאמא שהיו לי קונדומים בתיק אבל אחרי מה שעברתי, היא
כבר לא יכלה לכעוס עלי. היא התנהגה כאילו שהיא ידעה כל הזמן מה
אני עושה, אבל היא לא כעסה על זה. היא לא יכולה לכעוס עכשיו,
היא רק רוצה שאני אירגע ואהיה שמחה.
היא כבר לא תוכל לכעוס עלי בקשר לזה לעולם. לפחות עכשיו היא
יודעת שאני לא בתולה.


כל החברים שלי עבדו בקיץ, אני לא עבדתי. לא הייתי צריכה. הכסף
שקיבלתי פיצויים מהמשטרה, מכסה לי עוד כמה חופשים טובים.
אז אני ורונן ירדנו לאילת בקיץ, מבזבזים בהנאה את הכסף
שקיבלנו. עכשיו, מה שלא יקרה במלון, אנחנו נהיה מוכנים. אני
מקווה.