מתעוררת בבהלה לתוך חלום של אימה, נושמת, נחנקת, רועדת, פוחדת,
מכווצת מסתכלת סבבי. עדיין שם, כאן. לבד. הלכו, כולם הלכו ורק
אני כאן. מבועתת עדיין מהמראות, מהזיכרונות, רועה בעיני רוחי
את הילדים, שומעת את שאגות הקרב של הגברים, בצווחות המוות של
הנשים שהועלו על המוקד, בבכי השקט של הבנות הצעירות שלא יכלו
להתנגד למה ש"ההם" עשו בגופן, שומעת את הדמעות הזולגות במורד
המפנים הצעירות, פוגעות באדמה, והשקט. השקט שבסוף.
רוצה להיות שם, לעזור, לנסות, ויודעת שזה לא יקרה, שזה נגמר
ובכל זאת, רודף אותי, לא עוזב,
הפחד, לא מסכימה להרפות מהעבר, לא יודעת, לא בטוחה.
מתעוררת. חוזרת לעצמי, לפחות מעט, השליטה העצמית משתלטת עלי
ואני קצת יותר רגועה, נושמת.
השנים בכפר הזה, היה עדיף לי בלעדיהן, הרגשות האלה, הזיכרונות,
זה הורס אותי מבפנים.
כאב בלתי נסבל למרות שאין אדם סביבי, אולי בגלל זה.
כאב בלי חרב, בלי מגע פיזי, חשבתי שרק למכשפים העתיקים יש את
הכוח הזה.
כל ההתרגשות, והמתח, זה מפריע למחשבות שלי, לריכוז שלי, השליטה
בחיה שלי הופכת ליותר ויותר קשה, למרות התפילה הכמעט בלתי
פוסקת של לגאיה, אפשר להרגיש אותה מגיעה, רוצה לצאת,
נכנסתי בי, משתלטת עלי, פעם אהבתי אותה, שלטתי בה ועכשיו, אני
כבר לא יודעת מי אני, מאוכזבת מעצמי, לא יועדת מה יקרה, מה
קורה, נופלת לתוך חלום ומתעוררת ושוב, כמו בור חסר תחתית.
די! אני לא מסוגלת יותר! יצאתי מהבקתה הנטושה והסתכלתי מסביבי,
מקווה לשמוע קול זרימה מסוים,
השקט סביבי, שקט שונה, והרעש של היער, העצים מדברים בניהם
והרוח רוקדת במחול עדין של שלמות. פתחתי בריצה קלה לעבר המדרון
שהוביל לאגם, רצה בין העצים, רוקדת עם הרוח, הייתי אני שוב.
הגעתי לאגם פושטת את הגלימה האפורה שלי ומניחה עליה בזהירות את
שיין, החרב שלי מאז שהפכתי לדרואידית מאסטר.
טבלתי רגל אחת במים הקרים, ונכנסתי לאיטי, מניחה למים לעטוף את
גופי, טובעת לאט, אוהבת שוב, נרדמתי בתוך המים, וסוף סוף, שינה
ללא חלומות.