ראשי היה כבד. הייתי תשושה. הייתי מוכנה לרגע בו היא תגיד לי
שהיא עוזבת, לרגע בו עליי להפרד לגמרי ממנה. לא הייתי מוכנה
לפרידה כזאת. רק לבשורה.
הבשורה שאני לא מייחלת לאף איש. אפילו לשנואים עליי. לא הבנתי
עד כמה זה קשה, עד אשר היא בישרה לי.
"אני לא אוכל לראות אותך יותר. אני לא יכולה... אני לא יכולה
לשמור איתך על קשר. אני רוצה אבל אני לא יכולה..."
שאלתי למה. ידעתי את התשובה. התשובה העיקה באוזני כמו סכין
שתקועה בבטן... הסבל חילחל בכל גופי. היא אמרה שיש בעיות. היא
צריכה לברוח. רע לה.
שאלתי "לאן?"
היא אמרה שאסור לאף אחד לדעת. אף אחד לא ידע חוץ ממנה. ככה זה
ישאר. היא לא תוכל לראות אותי יותר. היא בורחת. היא אמרה שהיא
תעבור מבית לבית בדרך אל האושר המיוחד שלה. בדרך למקום שבו
תמצא שלווה נפשית תמידית. שלא יציקו לה. שהיא תנוח. שהיא תוכל
לנוח. תמיד.
היא הסבירה לי למה הכל קרה. למה היא נכנסה ואיך זה קרה. הבנתי
גם למה לא קרה ביני לבנינו כלום. הוא לא אהב אותי. לפחות לא
בהתחלה.
רציתי לצעוק "איך לא הבנתי קודם?"
"איך הייתי כל כך טיפשה?"
"איך הייתי כל כך עיוורת?"
ואז חזרו אליי ההירהורים והכאב הנורא שכובש אותי כשאני נזכרת.
"את יודעת מה ההבדל בין להתראות לביי?" שאלה.
שתיקה. הלב שלי פעם בחוזקה... רציתי לצעוק.
"את לא עוזבת אותי!" אמרתי לעצמי והשקט הנורא השתלט עליי.
אני ידעתי את התשובה. אני לא אראה אותה יותר. החברה שייחלתי לה
כל חיי, החכמה, העוזרת, שכל כך כיף להשען עליה. אין אותה יותר.
אין חברה. אין. |