ילדותי מובילה אותי לחצר האחורית, שוב ושוב,
מלכלכת את הבגדים בריח בקבוק דיאט קולה שפוך ולעג מר
מקלחת רחוקה מהעליבות הזו, מפולשת בעלים הממלאים את החצר
אני חוזרת לארונו של אסלאן
שיבוא עכשיו, יצבע בדמעות לבנות את הכתמים
הצחוק אוטם אותי, מחזק את החוליות, מתקשה על העור
והבעיטה הבאה לבטן משתיקה גם אותה,
הגוף ניתק המעגל סביבי הולך ומצטמצם,
סימני הרגליים נטמעים בעורי
הראייה מטושטשת וצורבת,
העור שרוט סוליות, הצחוק התרחק.
רק הקיפול של הברך אל החזה מרגיש היטב שעדיין
לא הפסיקה הפעימה.