כבר מגיל מאוד צעיר ידעתי שאני קצת יוצאת דופן. זה התחיל בגיל
חמש, כשיום אחד הפכתי מודעת לעובדה שבין מילה למילה אני נאלצת
לעצור כדי לבלוע נוזל שהצטבר בחלל הפה. חרדה עצומה תקפה אותי
כשגיליתי שלא משנה כמה מהר אבלע את הנוזל תוך זמן קצר נוצר עוד
ממנו וכי אינני מסוגלת לעשות דבר על מנת להפסיק את הפעולה.
שעות ארכות הייתי יושבת  וממלאה את חלל הפה, בולעת גלונים של
רוק בתקווה כי הפעם יגמר כולו. במשך היום הייתי בוחנת את
האנשים סביבי כדי לאבחן גם אצלם את הבעיה, אבל אחרי כמה שעות
הייתי בטוחה כי אני היחידה עם המחלה הנדירה הזו שסביר להניח
אין לה עוד מרפא.
כשהגעתי למסקנה שאין פיתרון הבנתי שלא אוכל יותר לדבר לעולם כי
הפה שלי מלא רוק כל הזמן, והרי אסור לדבר בפה מלא... והנורא
מכל זה שעכשיו אני חייבת לספר על המחלה, הקטלנית אין ספק,
להורי.
ימים חיפשתי דרך לבשר לאימי את הבשורות המרות. מיותר יהיה
לציין את תגובתה לבשורה הטרגדית, אבל משהו שהיא אמרה באותו יום
נשאר איתי לאורך השנים, היא הביטה בי במבט משעושע למדי
ואמרה:"ילדה שלי, את מרחפת קצת גבוה מידי..."

כשהייתי בת עשר החלפתי חוג כל חודש. קרמיקה, שנטשתי אחרי
טרגדיית החימר הגדולה, אני מעדיפה לא לדבר על זה, אחר כך בלט,
אחרי זה ג'אז, שזה ריקוד לילדות שלא מספיק טובות בבלט, חוג
בישול, חלילית, אורגנית, אפילו החלקה על הקרח כשנפתח מיתחם
ה"החלקרח" החדש ברמת- גן.
אחרי מספר לא מבוטל של שיחות בנושא החליטו הורי להציב אותי
בפני עובדה, אין יותר חוגים עד שאבחר אחד להתמיד בו.
עקב כך שהיה ברור לי שלהתחייב לדבר מסויים, לנטוע שם את שורשי
ולצמוח הוא מבחינתי בלתי אפשרי, ויתרתי על כולם.

צהריים אחד, בעודי רבה עם השכנה על הנושא האקוטי, אכילת
חמציצים שאולי או לא השתינו עליהם כלבי השכונה, קלטתי בזוית
העין משאית ירוקה של העייריה ואנשים בסרבלים כורתים עץ בחצר
הבניין. "העץ חולה", הם הסבירו לי בסבלנות ששמורה לילדות
בלונדיניות עם חמציץ בפה (שטפתי אותו!), "עם השנים..", הוא
המשיך, "העץ יגדל מחדש כי אנו משאירים את מרבית הגזע".
מאותו יום גמלה בליבי החלטה, מצאתי את הדבר אליו אקדיש את זמני
הפנוי, אהיה מטפלת לעץ, ככה גם לי יהיו שורשים לא?
כל יום אחרי בית הספר הייתי יורדת לגינה, מחבקת אותו, מספרת לו
מי ואיך משכו לי היום בשיער ומשקה אותו במיץ פטל. הייתי קושרת
לענפים הקטנים שהחלו לצמוח סרטים ציבעוניים ממתנות יומהולדת,
גומיות לשיער עם נצנצים, ומחביאה בין ענפיו אוצרות חבויים
שמצאתי בחצר.
ככל שעברו הימים העץ החל להצמיח ענפים וכך גם אני, עיסוקיי
היומיום נהיו יותר ויותר אינטנסיביים וכך קרה שקשר ההדוק ביננו
התרופף מעט. בתור ילדה שגדלה על הסיפור "העץ הנדיב" הקפדתי
עדיין לעבור פעם ביום וללחוש לו מילת אהבה או שתיים, לפעמים
הסתפקתי בקריצה.

כשהייתי בת שתיים עשרה הכלבה שלנו המליטה שמונה גורים, הקטן
מבינהם מת תוך שבוע ואחותי הקטנה ואני החלטנו שהמקום הראוי
ביותר לקבור אותו הוא תחת העץ שלי.
תוך כדי חפירת הבור נזכרתי שפעם החבאתי בין ענפי העץ כרטיס
ביקור של אינסטלטור שמאחוריו היתה מודפסת תפילת הדרך. עמדנו
דקה דומייה, הקראתי את התפילה, אמרנו אמן, ואז אחותי אמרה שזה
בכלל לא התפילה הנכונה... עניתי לה שגם להגיע לשמים צריך שתהיה
דרך בטוחה לא? וקצת צחקנו אבל בשקט, בכל זאת, הלוויה.

השנים עברו, כל אחד היה טרוד בעיסוקיו, אני בגיל ההתבגרות והוא
בריטואל של שלכת ליבלוב וכך פנינו נערה ועץ כל אחד לדרכו.

עם השנים גיליתי שלא סתם יש לי חיבור עם עצים, אולי באמת יש בי
משיכה לתחושת היציבות שהם מקנים, משהו שמצמיד אותי לקרקע...
וככה יצא שלאורך שנים התחברתי רק לאנשים שהם עצים.

ארבע שנים הייתי מאוהבת בארז שבעיקר הצמיד אותי לקיר, עד שמצא
את שורשיו באלוהים.

אחר כך אהבתי נורא את אלון, שהיה בחור עם שורשים אבל קצת
רקובים, אז הוא סירב לאחוז בי במשך יותר משנה כי מהפחד
להתפרק.

בין לבין גם הייתי עם אורן שבעצם לא היה לו שום דבר להציע אבל
היה לו מגע מרגיע והוא גרם לי לנטוע קצת שורשים ולהישאר
במקום.

לאחרונה הייתי המון זמן לבד, אני חושבת שפשוט התפכחתי, בכל זאת
אני כבר בת עשרים ושתיים, אז החלטתי להפסיק לחפש משהו או מישהו
להיצמד אליו, לא בחור שהוא עץ ולא עץ שהוא בחור.

חוצמיזה שעכשיו אני אוהבת את יהושע, שסתם יש לו משקפיים.

דצמבר 2003